אחרי 35 שנה במקצוע, אין דבר השנוא עלי יותר מעיתונות חגים. למה שהעורך מכנה דד־ליין אני קורא גיליוטינה. איפה שהעורך רואה סדינים לבנים המסייטים אותו בריקנותם על משכבו בלילות, אני ער על יצועי בעברו השני של העולם ומחובר לאותה דילמה מצדה ההפוך. מדובר בשרשרת של נושים הנושכים איש בעקבי רעהו, המצמצמים איש את ידידו ליכולתם הקולקטיבית למלא את העמודים במועדים הצפופים שנועדו לכותבים ועורכים צעירים בתחילת דרכם, החושבים בעיקר על סיבוב הברים שיעשו בתל אביב אחרי סגירת הגיליונות ופחות על תוכנם.

מה שמאפיין את ישראל הוא הגרעין הקשה של גיבורי נצח הנאחזים באותה עשייה משמימה, שאותם נגזר עלינו לראיין עונתית עד החבצלת. קשה להילחם בתחושת הקבס הקשה כאשר אני נזכר בכתבת הדיוקן שקיבלתי לפני 30 שנה מיעקב אחימאיר על שגרירנו באו"ם בנימין נתניהו. שיר ההלל ההוא היה חלק מהרצף שעשה את נתניהו, והוא דומה לחשבון הנפש שתערוך התקשורת האמריקאית על יחסה לדונלד טראמפ אחרי הבחירות.

ב–27 בספטמבר ראה אור "Born To Run", האוטוביוגרפיה של ברוס ספרינגסטין. טרם החלטתי אם צריך לשפוט את ספרינגסטין לחומרה בשל חוסר יכולתו להימלט משם השיר והאלבום שהגדירו אותו, אבל כדי לכתוב על הספר צריך לקרוא אותו. במיוחד שהביקורות שמיהרו לעשות את דרכן לדפוס (החגים?) היו מהללות מהזן הדביק. ב"ניו יורק טיימס" כה התרגשו, כנראה בשל הקרבה הגיאוגרפית לניו ג'רזי, שכבר התפרסמו שם שתי ביקורות טובות, אחת מהן מאת הסופר הנחשב ריצ'רד פורד.





את הספר מלווה אלבום אוסף, "Chapter & Verse", ובו 18 שירים שחמישה מהם הוצאו מהכספת שבה נגנזו עודפי האלבום הראשון. את הספר תומכים ספרינגסטין וה–E Street Band בסיבוב הופעות, והבוס חורש את תוכניות האירוח הטלוויזיוניות. הרכישה עצמה אינה לוקחת זמן: מאמזון לקינדל, לכיסו התפוח של ג'ף בזוס, שהוא מהטובים משום שהוא מניח לעיתונו "הוושינגטון פוסט", לנסות ולהשמיד את מועמדותו של טראמפ. תלונתי, וגם היא בעלת מגע חלזוני רירני, הבוס כתב אחלה ספר. אני מנחש יותר מאשר יודע. כדי לקרוא את 510 עמודיו צריך לשלב לטורבו ולחרוש במהירות של המכוניות השריריות בשיריו, מה שלא מניח להתענג במידה הראויה על הכתיבה היצירתית, האישית, החושפנית, הפיוטית ובעלת ההשראה הנדירה שאינה מאפיינת סלבס רבים בשבתם כמחברי זיכרונות.

מאחורי גבו של ספרינגסטין בוערת אמריקה על המסך באש טיפשותו ורשעותו של המועמד הרפובליקני לנשיאות באופן שאינך יכול להסיר ממנו את עיניך. בזמן כתיבת שורות אלה מתקיים העימות בין מייק פנס וטים קיין, הסגנים, וכולם בכוננות לפצצת המצרר הבאה שישליך "הניו יורק טיימס" (או "הפוסט") מכיוון שברור לכולם שהמחסניות שלהם מלאות בנותבים ודום–דום.

ספרינגסטין הוא יוצר פוליטי, עד כמה שאלה עדיין קיימים, אף שרונלד רייגן חשב ש"Born in the U.S.A" הוא שיר בעדו, ואף ש"American Skin 41 shots" הקדים בכמה שנים את שיאה של האלימות המשטרתית, אבל את ספרו הוא ניסה לתחום למחוזות אישיים יותר מאשר עלי בריקדות. אין ספק שבמהלך הכתיבה, שנמשכה שנים, התוודע ספרינגסטין באופן מוחלט ושלם להיבטים המעורערים של נפשו וניסה לפרום באומץ את אותו סיב של טירוף תורשתי השזור באישיותו, שאמלל את ילדותו והרג את אביו.

כל משולש (פירמידה) דמיוני שתבנו ושלושת קודקודיו הם האוטוביוגרפיות הטובות ביותר בתולדות הרוק, יכיל את "Chronicles" מאת בוב דילן ו"Life" מאת קית' ריצ'רדס. שניהם אגב, מככבים בספרו של ספרינגסטין. אני מסרב לדרג את השלושה לפי חשיבות. מסתבר ששלושת היוצרים היותר אילמים ברוק הוציאו יצירות מופת תחת ידיהם. כל אחד לשיטתו מסר את האמת שלו במלואה, והביע את אותה מידת השתאות בנושא אריכות ימיו המוזרה בהשוואה לאחרים שמתו על האסלה.

גילוי נוסף הוא שמיקומך בשרשרת המזון של הרוק אינו ערובה לספר טוב. ניל יאנג, למשל, חתום כבר על שתי אוטוביוגרפיות, האחת גרועה מרעותה. לא ברור כיצד לקה יוצר מוזיקלי כה נחשב במחלת הפה והטלפיים וברבר את אוהדיו למוות.

"עבור רובנו, תשעת ג'יליון אוהדיו של ברוס ספרינגסטין", כותב ריצ'רד פורד ("כתב הספורט"), "שקנו וקנו שוב אלבום אחרי אלבום, שגהרו מעל המילים, שהרהרו בחייו המקצועיים והאישיים המורכבים, כמו גם בחיי האישות והמשפחה אפופי הסודיות שלו... התמיהה שלנו בעניינו היא כיצד לעזאזל אתה מגיע לזה מפריהולד, ניו ג'רזי, אחרי 50 שנה קצרות. זה מזכיר את האיכר הזקן ממיין שכאשר שאלו אותו כיצד מגיעים לעיירה מאחורי הגבעה, אמר שאי אפשר להגיע משם לכאן. בחייו של ספרינגסטין, כמו בחיי כל אחד, אינך יכול להגיע משם לכאן".

אין כאן מופע חשפנות של צנוע ידוע, אלא מינון מחושב - לא על חשבון הנשמה, הריגושים, הסיפורים והחשיפה המבוקרת חלילה - של מי שזכה בכינוי "הבוס" בשל יכולתו לשלוט בלהקתו, בחבריו, במשפחתו הרחבה, שאם אינה מתנהלת כרצונו היא תפיק ממנו מרה שחורה ומלנכולית שאין לה מתחרים. מצד שני, יש דברים שאתה מוכן לדבר עליהם בגיל 67. כמו על החצ'קונים שליוו אותך אל התהילה, לילות השתייה, המשפחה הדיספונקציונלית עם האב הדיכאוני והאם שהעדיפה נאמנות לבעלה על חשבון ילדיה, ובוודאי צמצום הכרחי (יש לו שלושה ילדים מבוגרים) של חיי ההוללות והשחיתות. הוא לא השמיד חדרי מלון כמו לד זפלין, אבל לא חי בשמרנות נוסח פט בון.

כמה מהמשפטים הראשונים בספר עשו את זה עבורי. "אינני אוהב קפה אבל אני אוהב את הריח. הוא מנחם"; "למעלה, היכן שמשפחתי ישנה, היית מתעורר בבוקר חורפי ורואה את הבל נשימתך"; "בבית הזה, כפוף לתאריכי לידה ולנסיבות, הייתי אלוהים, מלך ומשיח - כולם באדם אחד"; "הייתי עד למה שחשתי שהיה פרצופו הרכושני של השטן. זה היה אבי הזקן והמסכן בעיצומו של התקף זעם מונע–אלכוהול באמצע הלילה, מפחיד את כל בני משפחתו".
"מצחיק כפי שזה נשמע, יש לי יחסים 'אישיים' עם ישו. הוא נשאר אחד מאבותי, אבל כמו עם אבי שלי, אינני מאמין יותר בכוחו העליון. אני מאמין עמוקות באהבתו, ביכולתו להציל... אבל לא להטיל קללות"; "היו במשפחתי דודות שנהגו לצרוח במפגשים משפחתיים; בני דודים שעזבו את בית הספר בכיתה השישית, חזרו הביתה ולא יצאו ממנו יותר, וגברים שתלשו שיערות מכל גופם וראשיהם כשהם משאירים קרחות יער של קירחות...". "עוינותו וכעסו החשוף כלפי בנו, הגבר היחיד הנוסף בבית... הוא אהב אותי אך לא יכול היה לסבול אותי. הוא חש שאנו מתחרים על חיבתה של אמי"; "כתבתי את 'הנהר' לכבודם של אחותי וגיסי".

"הספר ידרוש הרבה מהקורא", כתבה קרין רוז ב"Salon", "כדי להפיק ממנו את המרב, על הקורא להיות מוכן לקשור את מטענו הרגשי עם זה של המחבר במשך 510 עמודים. המפגש מרתק, עוצר נשימה, ישיר ורב־השראה. חלקים בספר מזכירים את כתיבתו של סטיינבק ואפילו פוקנר ואת יופייה של הפרוזה שלהם. במקומות אחרים יהיה עליך להניח את הספר מידך לכמה דקות כדי לספוג, וקטעים אחרים נקראים כמו מייל שכתב לך אביך, כולו באותיות גדולות".
יכולת התנועה המרהיבה של ספרינגסטין מהפתיחות שבה בחר לדבר על עצמו אחרי שנים שבהן הוביל את מעריציו במבוך גדול ולא עבר מסך בטלוויזיה, אינה באה על חשבון יכולת הניתוח המופשטת שלו כשהוא דן באמריקה ובמקום שבו היא מתחברת לרוק'נרול. נקודת חיבור הנמוגה ונשחקת ומתרחקת ממהותה המקורית.

"מעשה האהבה הגדול של אלביס טלטל את אמריקה, והיה המבשר הראשון על בואה של התנועה למען זכויות האזרח. הוא היה אחד האמריקאים ש'תשוקותיו' הביאו את יעדיו לכדי מימוש. הוא היה זמר, נגן גיטרה שאהב תרבות מוזיקלית שחורה, הכיר באיכויותיה האמנותיות, בעליונותה ובכוחה ושיווע ליחסים אינטימיים איתה. הוא שירת את ארצו בצבא. הוא עשה כמה סרטים רעים וכמה טובים, בזבז את כישרונו, מצא אותו שוב, עשה קאמבק נהדר, ובסגנון אמריקאי אמיתי מת טרם זמנו ובנסיבות דוחות". "הביטלס. הנחתי עליהם אוזניים פעם ראשונה כאשר הייתי במכונית עם אמי... הרדיו זהר באור יקרות מול עיני כשהוא מתאמץ להכיל את הסאונד, את ההרמוניות של 'אני רוצה לאחוז בידך'. מדוע זה נשמע כה אחר? מדוע זה היה כל כך טוב? מדוע זה הסעיר אותי כל כך?".

זוכרים כיצד חשבנו שהוא יהודי? אז לא. הורים איריים ואיטלקים, כור ההיתוך של ג'רזי, שרבים עדיין משוכנעים שהיא בית השחי של אמריקה, בן אחד ושתי אחיות שגדלו בבית שבו לא היו הורים גם כשהיו.

"אמי ואבי, לא גזענים או אנטישמיים, עדיין חשו צורך להזהיר את אחותי ואותי שאלה היו אנשים... שלא האמינו בישו! כל דיון תיאולוגי נשכח מיידית כאשר ראיתי את שתי האחיות המדהימות, שכנותי החדשות, שנשאו עליהן חושניות מופלאה, שפתיים מלאות, עור חלק ועדין ושדיים כבדים - אוי!"; "שם רקדתי פעם ראשונה בפומבי וצלעתי את 50 הצעדים הביתה, כחול ביצים אחרי מגע קרוב עם שמלת צמר"; "ניגנתי את האלבום השני של הרולינג סטונס ולמדתי את הסולו הנפלא והפשוט של קית' ריצ'רדס ב'It’s All Over Now'. זה לקח לי כל הלילה, אבל בחצות כבר ניגנתי חיקוי סביר".

הנער קטן המידות, שלפעמים הוא שק החבטות של השכונה, אינו חושש לחלום בגדול: "לסטונס יש הופעה באולם הכנסים באשברי פארק, אבל מיק ג'אגר נופל למשכב. זו הופעה שחייבת להתקיים, הלהקה זקוקה למחליף, אבל מי יכול להחליף את מיק? גיבור צעיר נמצא, נער מקומי העולה מתוך הקהל. הוא יכול לעזור. יש לו הקול, המראה, התנועות, אין לו פצעי בגרות והוא מנגן נפלא בגיטרה. זה עובד. קית' מחייך ופתאום הסטונס אינם ממהרים שמיק יחלים".

למרות התפקיד, שקשה לגרוע מחשיבותו, ששיחקה להקתו The E Street Band בחייו ובקריירה שלו, ספרינגסטין מעולם לא התבייש לציין ולחגוג את קרבתו לסטיבן ואן זאנדט וקלארנס קלמונס, נגן הגיטרה והסקסופוניסט על פני האחרים. הוא גם אינו מתחבא מהאמת: להקת רוק אינה דמוקרטיה אלא יחידה איכותית הסרה למרות המפקד ומנגנת על פי רצונו. הוא מזמין אותם ומפרק על פי צרכיו. כאשר בא לו לנגן ולהקליט סולו או עם נגנים אחרים, כך עשה. כאשר התאים לו, הוא פיזר את הלהקה לעשר שנים בלי לתהות בדבר הקורות אותם בלעדיו. אחר כך שב וזימן אותם להקלטה חד־פעמית והם נשארו יחד עד היום.

"במהלך הפסקה של חמש דקות הציגו אותי בפני מנהיג הלהקה סטיב ואן זאנדט. ל–Castiles (אחת מלהקותיו הראשונות של ספרינגסטין - ר"מ) כבר היו מוניטין סבירים והוא ידע מי אני. דיברנו קצת על מוזיקה ותפסנו ראש עד שהוא חזר לבמה. כך החלה אחת החברויות הארוכות והמשמעותיות בחיי... סוף־סוף פגשתי מישהו שהרגיש לגבי מוזיקה כמוני, היה זקוק לה כמוני, העריך את כוחה דרגה אחת מעל מוזיקאים אחרים שאיתם באתי במגע, מישהו שהבנתי והרגשתי שהבין אותי. בין סטיב וביני, מהרגע הראשון, זה היה לב אל לב ונשמה לנשמה. ויכוחים נרגשים ואינסופיים בפרטים הקטנים ביותר של הלהקות שאהבנו. צוללים לפרטים של צליל גיטרות, סגנון ודימוי, הכפייתיות הנהדרת של לחלוק אהבה עם מישהו שהיה חד–תדר ומשוגע לנושא כמוך, תשוקה שאי אפשר היה להשביעה - דברים שאי אפשר היה להסביר ממש למישהו מבחוץ".

"הצליל הדחוס של ה–SG בצבעים פסיכדליים של אריק קלפטון הלם בי. צליל הגיטרה של 'זוהר אהבתך' הציף את חדר החזרות ונשא אותי לליגה אחרת. אף אחד - אף אחד בניו ג'רזי לא הפיק צליל כזה. לגיבסון שלי היה מגבר אחד והמיתרים היו רחוקים מדי אחד מהשני, אבל הסאונד... הסאונד אמר, תנו את כל מה שיש לכם!".

עד כמה ירוק ולא מיומן היה ספרינגסטין בתחילת הקריירה שלו? הגיטרה הראשונה שקנה ושצווארה נראה לו ארוך מדי, הייתה גיטרה בס בעלת שישה מיתרים שכה קשה לנגן עליה כגיטרה רגילה: "הוא בירך אותי על הרעיון הגאוני למתוח מיתרי גיטרה על גיטרת בס שישה מיתרים ולנגן בה סולו. 'אלוהים אדירים! זה בס עם שישה מיתרים!' במשך חודשים ניגנתי כמטורף בבס מחופש לגיטרה! אין פלא שהסאונד היה כה סמיך והצוואר כה קשה לנגינה. אבל זה עבד!".

"דני (פדריסי, נגן האורגן - ר"מ) היה מפלמינגטון, ניו ג'רזי, ונשאר אותו טיפוס משועשע ונונשלנטי שליד ערש הדווי שלו עמדתי 40 שנה מאוחר יותר".
"האזנתי לוואן מוריסון, ג'ו קוקר וכלבים שוטים ואנגלים ורציתי לחזור לשורשי מוזיקת הנשמה".

"הוויקאנד של 15–17 באוגוסט 1969, שבו נחתו חצי מיליון אנשים בחווה של מקס יסגור בבית אל, ניו יורק, והביאו את שנות ה–60 לשיאן, היה עבורי וויקאנד רגיל שבו ניגנו במועדון מקומי. מנקודת מבטי ההתרחשות צפונית מאיתנו הייתה בלגן גדול מדי, יותר מדי מכוניות וסמים".

אמון על הקולנוע האמריקאי ומציין מראי מקומות מההיסטוריה של ג'ון פורד, פרנסיס קופולה ואחרים, נקראים חלק מהפרקים של הספר כסינמסקופיים, אפיים ומנוקדים בצילומי תקריב של סרג'יו ליאונה. כך הוא מתאר את מפגשו הראשון עם קלמונס, שעליו שר "When the big "man joined the band.
"כאשר התקרב האיש הגדול לבמה, תלשה רוח עזה מאושן אבניו את דלת המועדון מציריה ונשאה אותה לרחוב. סימן טוב. דמות שחורה וגדולה ניצבה בצללים. קינג קרטיס, ג'וניור ווקר וכל הזיות הרוק'נרול שלי באיש אחד. הוא התקרב לבמה ושאל אם הוא יכול להצטרף. הוא תפס את מקומו לצדי ונשף בסקסופון תו שנשמע כמו כוח טבע. זה היה צליל גדול, שמן וקדמוני שלא שמעתי כמותו קודם לכן. התגובה המיידית שלי הייתה, זה הצליל שחיפשתי. היה משהו בכימיה בין שנינו, איש לצד רעהו, שהרגיש כמו שהיסטוריה נכתבת".

המבקרים השתאו מכמה פתוח ולא מאופר ספרינגסטין כאשר הוא כותב על יחסיו עם הוריו, בעיקר על יחסיו המעורערים עם אביו. ניתן לשער שהוא שומר ודאי כמה סיפורים אישיים לעצמו, אבל קשה לנחש מה זה יכול להיות נוכח הכנות שבה הוא מתאר את תקופות הדיכאון הקשות שלו ואת משבריו הנפשיים, שהם כנראה חלק מהגנטיקה המשפחתית. הוא חשוף פחות בניסיונו לעגל את הריבוע של עולמו המקצועי, הוא מזכיר אמנים רבים שהיו לו להשראה, משתדל לא להוציא את דיבתם של הפחות נחשבים בעיניו, וגואה על גדותיו בבואו לתאר את תרומתם של אייקונים דוגמת בוב דילן.

"העולם מלא בנגני גיטרה טובים, רבים מהם ברמתי או טובים ממני, אבל כמה מחברי שירים טובים יש? מחברי שירים עם קול מקורי, עם סיפור אישי לספר, שיכולים לפתות אותך לתוך העולם שבנו, להחזיק את העניין שלך בדברים שהיו כפייתיים לגביהם. לא רבים, אולי חופן. דילן היה הבכיר ביניהם. בוב דילן הוא האב המייסד של ארצי. "Highway 61 Revisited" ו"Bringing It All Back "Home אינם רק אלבומים גדולים, הם היו הפעם הראשונה שבה נחשפתי לחזון אמיתי של המקום שבו חייתי. היו בהם אפלה ואור עם וילון של אשליות תלוי באמצע".

"דילן הניח את מגפו על הנימוס המחניק והשגרה היומית שכיסו על שחיתות ועזובה. העולם שתיאר היה פרוש נגד עיני גם בעירי הקטנה, מרוח על מסך הטלוויזיה שזרק אור אל בתינו הבודדים, שהחיים בהם התנהלו ללא ביקורת ומתוך הסכמה שבשתיקה. דילן העניק לי השראה ונתן לי תקווה. הוא שאל את השאלות שאחרים פחדו לשאול, במיוחד נער בן 15: "כיצד זה מרגיש... להיות לבדך?" שבר גיאוגרפי נפער בין הדורות ופתאום הרגשת יתום, נטוש באפיקה של ההיסטוריה, המצפן שלך מיטלטל, הומלס פנימי. בוב הצביע על הצפון ושימש מגדלור לסייע לך לפלס את דרכך בג'ונגל שהשתלט על אמריקה. הוא תקע את הדגל, כתב את השירים, שר את המילים שהיו חיוניות כל כך לזמנים, לשרידות הרגשית והרוחנית של צעירים אמריקאים כה רבים באותו רגע".

"הייתה לי ההזדמנות לשיר את 'The Times They Are A–Changinn' לבוב כאשר עשו לו כבוד במרכז קנדי. היינו יחד לרגע חולף, יורדים במדרגות, כאשר הוא הודה לי על שבאתי ואמר, 'אם יש משהו שאני יכול לעשות עבורך מתישהו...'. חשבתי, 'אתה צוחק עלי?' והשבתי: 'כבר עשית'".

"הביוגרפיה שכתב ג'ו קליין על וודי גאטרי פתחה את עיני ואוזני לאביו הרוחני של דילן בדיוק כאשר הייתי מוכן לדברים חדשים. הייתי מודע לשמו של וודי והכרתי כמובן את 'This Land Is Your Land', אבל כבוגר מצעדי להיטים ברדיו לא הכרתי את פרטי חייו ואת המוזיקה שלו. השקעתי עצמי באלה ומצאתי את המילים, היושר הבוטה, חוש ההומור והאמפתיה שהפכו את שיריו לנצחיים. בסיפוריו על העקורים בתקופת השפל הוא חשף את אלה שהיו לכודים בשולי החיים באמריקה. כתיבתו לא הייתה מטיפנית, אלא שרטטה דיוקנאות אישיים וסיפרה את סיפורם בקשיחות, בהומור וחוכמת חיים. התחלנו לשיר בהופעות את 'This Land Is Your Land' מתוך רצון לשרבב את הסיפורים הללו לאמריקה של רונלד רייגן בשנות ה–80.

"דבר משמעותי מאוד קרה באותה עת. מבקר מוזיקה בבוסטון כתב ש'ראה את העתיד של רוק'נרול' וזה הייתי... אני. המבקר, ג'ון לנדאו, כתב את אחת הביקורות מצילות החיים של כל הזמנים. זו הייתה ביקורת מוזיקלית נפלאה מאת מי שהוקיר את כוחו של הרוק'נרול, את תחושת המקום וההמשכיות שהוא מביא לחיינו, לקהילה שלה אינו מסוגל לעזור אלא רק להקל את תחושת הבדידות שלה".

"מדוויין אדי לקחתי את צליל הגיטרה, Tramps like us... ואחריו בה בה בה בה, סולו הגיטרה המצלצל. מרוי אורביסון לקחתי את המנעד הקולי האופראי של זמר עם טווח קולי מוגבל המנסה לחקות את גיבורו. מפיל ספקטור את השאיפה לצליל גדול ומרעיד עולם. ניסיתי לעצב אלבום שיישמע כמו האלבום האחרון בעולם, התקליט האחרון שתשמע אי פעם... האלבום שאחריו לא תזדקק לנוסף... צליל אלוהי אחד ואחריו האפוקליפסה. מאלביס באה התנופה הפיזית. דילן, כמובן, היה שזור בדימויים וברעיון שלא לכתוב רק על דבר אחד אלא על הכל. התחלתי עם ריף של גיטרה. מצא לך ריף גדול ואתה בדרך. אחר כך מלמלתי כמה אקורדים, מלמול, מלמול, מלמול, ו–Tramps like us, baby we were born to run. זה כל מה שהיה לי".

"האתגר הראשון שלי היה כאשר 'טיים' ו'ניוזוויק' התקשרו כדי לקבל את הסכמתי לשים אותי על השער באותו שבוע. היססתי. באותם ימים אמנים פופולריים, בעיקר כוכבי רוק'נרול, לא הופיעו על שערים של שבועוני חדשות רציניים... באל־איי פגשתי את מרטין סקורסזה, רוברט דה נירו וג'ק ניקולסון, שגם הוא יליד ניו ג'רזי. שאלתי אותו כיצד הוא מתמודד עם ההצלחה. הוא אמר שעד שההצלחה הגיעה הוא היה מוכן לה... פקיד צעיר במס הכנסה שראה אותי על שערי השבועונים וודאי שאל את עצמו 'מי הבחור הזה?' והתשובה הייתה שזה הבחור שלא שילם מעולם מס הכנסה ואיתו מרבית חבריו. בנג! נא להכיר את הדוד סם".

"רוחות הרפאים של 'נברסקה' יובאו ממסעותי הרבים ברחובות של העיירות הקטנות שבהן גדלתי. משפחתי, דילן, וודי, האנק וויליאמס, אמריקה הגותית בסיפוריו הקצרים של פלאנרי אוקונר, בספריו האפלים של ג'יימס קיין, באלימות השקטה בסרטיו של טרנס מאליק ובעלילה המתפוררת ב'ליל הציד' שביים צ'רלס לוטון. כל אלה הדריכו את דמיוני".

ספרינגסטין מצפה מאיתנו, כקוראים מיומנים ובקיאים, שנדע מה קורה בפרטיותו של כוכב רוק כאשר מכבים את האורות, אבל אין לו הצורך שיש לרוד סטיוארט לפרט את מעלליו. הוא אינו איש קל דיבור ולעתים נעה השיחה בלולאות סגורות, אבל הוא אינו מתחבא מהאמת, כמו נישואיו הקצרים לשחקנית ג'וליאן פיליפס, שאת הקשר עמה הוא מתאר כניסיון לאמץ סגנון חיים מונוגמי בטרם עת.

"הסגנון של חיי האישיים בא עם מלכוד 22 מיני, שלא כל כך התאים למגבלות המונוגמיה, אבל גם לא היה משוחרר מדי. הכי טוב תפקדתי בגבולות הפסבדו–מונוגמיה (יש דבר כזה?), רוב הזמן יציב וקבוע אך נזקק לפעמים למנטרה של הצבא האמריקאי, 'אל תשאל, אל תספר'.

"ג'ולי כבר ישנה כאשר נכנסתי לילה אחד למיטה. שם, בחושך, האירה מנורת לילה את טבעת הנישואים המבריקה שלי. מעולם לא הסרתי אותה, משהו בתוכי אמר לי שלעולם לא אסיר, שאסור לי. ישבתי על קצה המיטה, משכתי את הטבעת שהחליקה מאצבעי בקלות. אוקיינוס של ייאוש שטף אותי והרגשתי תחושת עילפון. הדופק שלי זינק ולבי איים לפרוץ מהחזה. הלכתי לשירותים, שטפתי את פני וצווארי במים קרים והחזרתי את הטבעת לאצבעי. חזרתי לחדר השינה המלא צללים שבו ישנה אשתי היפה במיטה, קו גופה כגבעה כהה ועדינה מתחת לשמיכות".

את שירי האהבה שומר ספרינגסטין לפטי סקאלפה, הג'ינג'ית שהצטרפה ללהקתו ושהייתה בירכי תודעתו שנים רבות כאישה שאיתה יחלוק את חייו - יש להם שלושה ילדים ביחד - כאשר יהיה מוכן להתברגן ולצאת מתחת צילה המעיק של משפחתו.

"יפהפייה מדליקה, מלכת לבבי, מלצרית, נערת רחוב, ילדה עם פריווילגיות, בחורה קשוחה מג'רזי, מחברת שירים גדולה, 19 שנה בניו יורק, אחד הקולות היפים שאי פעם שמעתי, חכמה, חזקה ושבירה. כאשר אני מביט בה, אני רואה ומרגיש את מיטבי".

"כאשר ביקרתי את הורי במהלך מסע הופעות והבאתי איתי חבר ללהקה, סבל אבי מפרנויה קשה. הוא התפרץ מחדר השינה באמצע הלילה, צעק דברי הבל, דמיין שאנחנו מאיימים מינית על אמי".

כאשר אתה הבוס אתה נפגש עם היו"ר. "'הגיע הזמן ילד', אמר קול במבטא של ג'רזי. פרנק סינטרה ניער את הקרח בכוס של ג'ק דניאלס. מביט בנוזל הענברי הוא לחש, 'זה לא יפה?' כך החלה פגישתי הראשונה עם היו"ר. את חצי השעה הבאה העברנו בשיחה על ג'רזי, הובוקן, שחייה בהדסון והחוף. אחר כך ישבנו לארוחת ערב עם דה נירו, אנג'י דיקנסון ואחרים. מתישהו אחרי האוכל מצאנו עצמנו סביב לפסנתר בסלון עם סטיב ואידי גורמה ובוב דילן. סטיב מנגן בפסנתר, אידי ופרנק מקיפים אותו ואני זוכה לראות את אשתי שרה בקולה הנפלא סרנדה לפרנק סינטרה ולבוב דילן וזוכה לתשואות".