כשצלצל הטלפון באחת וחצי בלילה, הייתי שרוע על מיטתי. תני ישנה לצדי, נשימותיה הקצובות החליקו אל תוך גולגולתי ויצאו ממנה ומילאו את החלל הריק בתוכה. אט־אט הרפיתי מכל מחשבה הגיונית שאמרה לי להמתין לצלצול המיוחל של מרווין קורמק, סוחר הספרים שלי. לאחר המתנה ארוכה שקעתי לעבר שינה לא אחראית. כמו תמיד.
איני זוכר באיזה שלב צלצול הטלפון לבש לבסוף את צורתו המוחשית, אבל הדבר הבא שאני זוכר הוא קולו של מרווין מהעבר השני. משהו בטון דיבורו בישר טובות: "הספר בדבלין". הנדתי בראשי באטיות בתוך החשיכה העמוקה וניסיתי להתאפס על עצמי. "רגע, מה?", פלטתי. "מצאתי את הספר, שי, הוא נמצא בחנות ספרים קטנה ברחוב דוק בדבלין, אני שולח לך את הפרטים, בהצלחה".
הנחתי את מכשיר הטלפון, נשמתי עמוקות ושפשפתי את פני. "תניה, תניה", ניערתי אותה.
"מה, מה, שי", היא התלוננה בייאוש. "קומי, נוסעים לדבלין".
כבר שנים אני מסתובב בעולם בחיפוש אחר ספרים נדירים העוסקים בכישוף. לא הרצון ללמוד את מלאכת הכישוף הוא שמניע אותי אלא האפשרות שמישהו אי שם מצא דרך מסתורית למתוח את גבולות רצונו ולהפוך אותו למציאות. עדיין לא קיבלתי תשובה ראויה לסוגיה האם מדובר באמונה טפלה או באחת בעלת בסיס, קלוש ככל שיהיה.
גיבורי ילדות שלי כדוגמת קרל יונג, זיגמונד פרויד, ואליסטר קראולי פלרטטו עם העולם העל־טבעי, האם גם הם היו בורים בעלי אמונות טפלות? התשובה לכך עלולה להימצא בספר קטן בעל 30 עמודים שנכתב ב־1901 על ידי גדול הסופרים של המאה ה־20, וויליאם בטלר ייטס.
ייטס, סנאטור אירי, עמד בראש כת מיסטית סודית בשם "המסדר ההרמטי של השחר המוזהב". גם הוא, כמו יונג והאחרים שכתבו על העל־טבעי, ספג ביקורות קשות מאנשי קהילתו ועמיתיו למקצוע, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לחקור את הנושא.
הספר המדובר שחיפשתי במשך שנים הוא למעשה מאמר בעותק אחד ויחיד אשר נכתב וניתן על ידי ייטס למסדר, ומיותר לציין שבלתי אפשרי להשיגו.
למחרת השיחה טסנו לדבלין. במטוס התיישב לידי אדם כבן 50, בעל משקל יתר קיצוני ובעיית הזעה מוגברת. הריח שנדף ממנו היה כמעט ממסטל, אני יכול לומר בבטחה שמעולם לא הרחתי סירחון שכזה. "האווירון הזה צפוף מאוד, הא?", הוא פלט בזמן שנאבק למקם את ישבנו בתוך המושב. גופו נצמד לדופנות הכיסא עד כי לא נותר אפילו חריץ קטן. פלג גופו התחתון הפך מרובע כמסגרת מושבו. "זה מטוס, לא אווירון", מלמלתי.
"אני חייב סיגריה", האיש סינן בייאוש. החיים לא הוגנים, חשבתי, כשרוב האנשים רואים אדם כזה מעשן, הם מיד מניחים שהחיים שלו בזבל. אבל כשאדם נעים מראה מעשן, כולם מניחים שכל כך טוב לו בחייו, עד שהוא מוכן לסבול את נזקי העישון, מכיוון שהם לעולם לא יתאזנו מול כל הטוב שיש ברשותו. אני אישית לא מאמין בזה, אבל בקשר לאדם המרובע מימיני שנראה כאילו צמח מתוך הכיסא, לא היה ספק: גופו ראה ימים יפים יותר, מבפנים ומבחוץ.
הגעתי לחנות הקטנה. נראה כי הזמן בה עמד מלכת. המוכרת לבשה סוודר חורפי ששיווה לה מראה השמור לאנשים שאוהבים את שעות הבוקר המוקדמות. היא קראה בספר ישן ולאחר שלא נענתה לניסיונותיי לפתוח בשיחה באמצעות מבט וחיוך, תהיתי אם היא אילמת.
הגשם הקיש בפראות בחלון החנות. "מרווין קורמק שלח אותי", רמזתי. היא הרימה את עיניה מהספר ובהתה בי בבלבול. "מרווין... סוחר הספרים, בקשר למאמר של ייטס?". היא שתקה, רציתי לנער אותה.
מאחורי נעמד אדם מבוגר מלווה בגברת שנראתה כאילו הקדישה את גופה לתחום פדגוגי כלשהו. קיוויתי שלא ישמעו שמדובר בספר על כישוף, אנשים כאלה נוטים לזלזל אנשים שזהו תחום הקריאה החביב עליהם. בייחוד אם הם מקועקעים מכף רגל ועד ראש.
"סליחה, אני מתנצלת, אבל איני יודעת על מה אתה מדבר", המוכרת אמרה. "מאמר נדיר של ייטס", לחשתי לה, "על מסדר השחר המוזהב".
"מסדר השחר המוזהב?", היא שאלה בקול גבוה. החשיכה בחנות העמיקה, הפלא ופלא, למזלי, היא החלימה מאילמותה. הבטתי בזקן ובחברתו, הם החזירו מבט. מתח שרר בחנות, כולם ידעו שהשניות הבאות קריטיות.
"ג'ורג'", קראה השתקנית. מגרם המדרגות הגיע אדם מאובק שנראה כאילו גדל במרתף החנות. הוא לבש חליפת טוויד אפורה, ריח של דף ישן נדף ממנו, שערו היה כסוף ומשקפיים עגולים נחו על חוטמו הנפוח והמחוטט. קסם של בחור.
"אתה מכיר מאמר של ייטס על מסדר שחר מוזהב או משהו בסגנון?", שאלתי אותו. הזקן והפדגוגית מאחורי החליפו מבטים. המתח הגיע לשיאו. האם ג'ורג' יחשוף אותי?
"ודאי, ודאי", הוא הכריז בהחלטיות. "זה מהתקופה שייטס היה טיפה לא שפוי וכתב על העולם הנסתר והכישוף". הזקן פלט אנחה מתנשאת, והעלה לי את העצבים. בנאדם לא יכול להיכנס לחנות ספרים ולרכוש ספר בלי שישפטו אותו?
"כן, כן", צעקתי, "הספר על הכישוף, תביא אותו מהר, אני אחרי טיסה ארוכה, אין לי זמן למשחקים". הוא הוציא את הספר ממגירתו והגיש לי אותו.
"יש עוד מאמרים מעניינים של ייטס, אתה מעוניין לראות?", הוא התעניין.
"על כישוף?", שאלתי בקול מתריס.
"לא", הוא השיב.
"אז לא", הכרזתי בגאווה. "אני לא מעוניין לקרוא דברים שהוא כתב בזמן שהיה שפוי".