החגים הם תקופה קשה בשבילי. בימי חול אני בז למנהגים ולמנהיגים, אז בשביל מה לחגוג איתם? אבל הבעיה בסיוטים האלו היא רעייתי הצדקת, שבניגוד אלי דווקא נהנית מהצביעות היהודית הטיפוסית הזו. כיפוש, בא לך לחתוך מכאן בראש השנה או שאת חייבת להיות נוכחת? "לאן אתה רוצה לנסוע?". חשבתי על אומן, טיול שורשים, את יודעת. שמעתי שהיאהוד השתלטו על העיר, זונות, סמים, גביית חוואה, את יודעת שאני אוהב לראות את הפרחיאדה משתטחת ובוכה על מצבות. זה עושה לי שמח בלב. "די, נו, תהיה רציני ותפסיק להסתלבט. רוצה לנסוע ללונדון?". מה זה רוצה? שואף לנסוע. "יופי, אני אארגן הכל".
אלה המילים שאני אוהב לשמוע: אני אארגן הכל. כי כיפוש חזקה בארגון, ובכל הטיסות שלנו היא הצטיינה, כולל בדאגה לאמבטיה בחדר, מאחר שאמבט קצף תמיד ניקה לי חטאים. שבוע לפני החג התעניינתי לדעת מה קורה, נאמר לי שהכל בשליטה, יש מלון חמישה כוכבים, הוזמנו כרטיסים להצגות, וגם מסעדות. רק שטיסת הלואו קוסט קצת צלצלה לי בראש. את בטוחה בחברה הזו? "הסוכנת אמרה לי שהם בסדר גמור, וכרטיס באל-על עולה כפול. ממש התאמצתי שלא תראה חרדים משתלטים על הטיסה, אני יודעת שזה מדכא אותך". סבבה, אז ביום שישי איפסנו את הצדיק שלנו למשמורת חג במשפחה. הוא בשנייה שכח איך קוראים לי, רק ביקש משאית וספיידרמן.
הגענו לנתב"ג. יחסית לעם שבמדד האושר מודיע שהוא מאוהב במדינה, הטרמינל היה מפוצץ. מתברר שכל המאושרים רק רוצים לברוח מכאן, כמוני, רק שאיני מאושר כלל. את הבידוק הביטחוני עברנו מיד, הרווח היחיד של מישהו מוכר. חיפשנו את הדוכן של החברה הזו, ולא מצאנו. עוד לא הודעתי לפיקוד שלידי, אבל צלצלו לי כל פעמוני האזעקה בעורף. פנינו למודיעין, ופגשנו עשרות נוסעים תמימים שהאמינו בחיסכון. המוקדנית במודיעין הייתה מוטרפת, כי הנציג של החברה לא רצה להגיע. "אני מנסה לשכנע אותו לבוא לכאן, הוא לא בדיוק רוצה". תקשיבי לי, תמסרי לו שממש מומלץ שיגיע, כי אחרת יהיה אוי ואבוי אם אני אמצא אותו, הרבה אוי ואבוי. נכון שאני אבלה את החג במעצר, אבל הוא יהיה במיון, ואומרים שחגים זה לא זמן טוב בבתי חולים. "מאמי, אתה סתם מתעצבן", שחה לי כיפוש, "צא לעשן, אני אטפל בזה. תראה, היא מנסה. הקול שלך לא עוזר כאן".
הסיגריה עשתה לי טוב, כי האלקטרונית שמיועדת למקומות כאלה גרמה לי לבחילה. גם הידיעה העצובה שאכלנו עוקץ לא בדיוק עזרה להרגשה. פתאום הגיע ברנש צעיר. "קוף, קח את אשתך ובוא איתי. בשקט, בלי בלגן, אנחנו באובר בוקינג מטורף, אבל אני מעלה אותך על הטיסה". יאללה כיפוש, אני לוקח פיקוד עכשיו, בואי איתי ותעשי מה שאני אומר לך. זה לא זמן לנימוסים והליכות, זו מלחמה. הבנת אותי? אל תעני לי, אני משוכנע שהבנת.
התגלגלנו אחרי האיש, שבדרך דיבר לא טוב. "אם יהיה בלגן אני שם אותך במלון פאר בתל אביב או בהרצליה, ונותן לך 1,200 יורו ביד, ואטיס אתכם בטיסה הבאה שלנו. רק תהיה שקט, בלי בלגן". לא רוצה מלון בתל אביב, אני גר בתל אביב. מה אני נראה לך - פליט שירד מרפסודה עכשיו? אתה מעלה אותי וזהו. "יש לנו בעיה. באו שלושה ערבים מלונדון, לא נתנו להם להיכנס, חייבים להחזיר אותם, ואני כבר במינוס 20 מקומות". אין בעיה, לך תשחד 25 אחרים, תעלה אותי.
***
כבר הגענו לשער העלייה למטוס, וחשכו עיני. מאות נוסעים מסתערים על הדלפק, עם כרטיסי עלייה, כאילו שבורחים כאן מסוריה. תפסתי מקום ליד המנהלת של העוקץ בדלפק, וראיתי שחוץ מלגלול את המסך מעלה ומטה, כלום לא קורה. צריכים כאן עזרה אולי? אתם לא יכולים לרמות לבד את כל העדר כאן? "כן, יופי, תצרח עלי. אני קוראת לאבטחה". רגע, לא חייבים להתנהג כמו פרחה, על אף שאני מבין שזה טבוע לך בדם. מכרתם לי כרטיסי טיסה? תספקי את הסחורה - ותפתחי תודעת שירות. "אני לא עובדת אצלך", שחה לי הפרחה, "ואתה לא תעלה על הטיסה". נו, טוף, בפרחיאדה המקומית אני מוכר כמוסמך כמה עשורים יותר ממנה, אז מיד שאגתי באולם: רבותי, עובדים עליכם. אף אחד לא יטוס, מדובר כאן בארגון פשע, וכפי שאמר מנהיגנו ההזוי זאב ז'בוטינסקי: עלי בריקדות נעלה, נעלה. אז יאללה ג'מעה, לשרוף כל מה שזז.
ובאמת התחילה תנועה יפה של ההמון לעבר הדלפק, ואז הגיעה בובה נפוחה משרירים, לבושה מקטורן קצר. הוא הציג את עצמו כמאבטח, וביקש מאיתנו לסור עמו לפינה. לך מפה, ילד, עניתי לו במתיקות, תחזור למכון ותבלע קצת סטרואידים, רק תיפול לי מהמשקוף של העין. "אני מתרה בך, לפני שאני מפעיל כוח". מה אתה מדבר, יקירתי? תפעילי כוח? את יכולה לנסות, מתוקה, רק שלא ייצא ממך האוויר של הנפיחות. אז הבובה המנופחת דיבר לכתף, ומיד הגיעו שני שוטרים ושוטרת באפוד קרב מלא. אם פעם חשבתי בטעות שהמשטרה בתקן חסר, עכשיו אני משוכנע שיש שם אבטלה סמויה. כוח השיטור תפס עמדות סביב הפרחה ובובת השרירים המנופחת. "קוף, אולי מספיק כבר", אמר השוטר/מובטל סמוי המבוגר ביניהם. "אתה מנהיג לי כאן מהפכה".
תקשיב, אדון שוטר, לא יודע מה קורה אצלכם במשטרה של אלשיך, אבל לימדו אותנו ששוטרים ברגע שהם רואים פשע, הם חייבים לפעול כדי לסכל. אתה רואה כאן חברת תעופה שמכרה יותר כרטיסים ממושבים במטוס, שבשבילי זו הונאה, ובמקום להגן על נפגעי העבירה - אתה בא להגן על העבריין. אז יש לך הסבר מדוע אתה מבייש את המדים שאתה לובש? "קוף, אני אעצור אותך". הא, עברנו לאיומים? לא רק שאתה בושה למדים, אתה גם מאיים כמו גנגסטר צעצוע?
אבל אז כיפוש התערבה, ואמרה שאני עושה לה בושות, ושאעלה לאקווריום לעשן. היא רוצה לטפל בבעיה. אז עליתי לעשן, בידיעה שיפוטית שעקצו אותי ושאני חייב להתארגן על אלטרנטיבה. האישה הגיעה במבט כבוי, כעבור שעה. אנחנו ועוד 14 קורבנות של הונאה נשארנו כאן. נו, לפחות הבאת 1,200 יורו, מהנוכל והפרחה למטה? "לא. הם הבטיחו שישלחו בדואר". הא, באמת? וואו, עלייך כתבו את "בלדה לנאיבית"? הם ישלחו כינים, כיפוש. זו התארגנות של עבריינים, החברה הזו. מי שמוכר יותר כרטיסים ממושבים הוא גנב. והם גנבו אותך, ולא תראי לירה סורית דפוקה בחזרה. בדקת ברשם החברות שהחברה הזו לא שייכת ליהודי? כי זה דפוס פעולה של הגזע שלנו. טוב, מה את רוצה לעשות עכשיו? "אני רוצה לטוס, לא אכפת לי לאיפה". אז אני מנהל את העניין ואת לא מתערבת, סוכם? היא רק הנידה את ראשה.
עלינו לדקה ה-90. ביקשתי שני כרטיסים בכיוון אחד ללונדון, לא משנה דרך איפה. "יש לי דרך הלסינקי, 900 דולר לכרטיס. יש לי שש דקות לסגירה, אתה קונה?". קניתי. כיפוש הגישה לו את הפלסטיק, ורעדה לה היד כמו בהתקף של פרקינסון. היא הצליחה ללחוש "בשלושה תשלומים". הסוכן הביט בה, ונתן לה כוס מים. כיפוש, זה רק כסף, ועכשיו הוא יצא אצלנו מהאופנה. יש לנו שבע שעות לטיסה, יהיה לך מספיק זמן לעשות מאזן לחשבון שלך. אולי אני אפסיק לעשן, אז בחודשיים תסגרי את הגירעון. "יש. אתה מפסיק? כי אז בדצמבר אני מתיישרת", אורו עיניה היפות. כן, בטח. את רואה שכבר הצטיידתי באלקטרונית. בואי נלך לאכול משהו.
ישבנו במסעדה, ואז היא חלצה את נעלי העקב, גרבה גרביים ונעלה נעלי אצבע. תגידי, אנחנו נוסעים ללונדון או לאיסלמבאד? מה נסגר איתך? מכירים אותי כאן. "וואו, ממתי אתה מוביל קו אופנה? אני מושבניקית, קר לי, ולא אכפת לי כלום, מה שיגידו. והטרנינג שלך ממש המילה האחרונה במילאנו. אני הבטחתי לאמא שלך שהטרנינג הזה לא חוזר איתנו". סליחה? הטרנינג הזה היה ביותר ארצות ממה שתהיי בחיים שלך. תעשי כבוד. "אני עושה, בגלל זה הוא ימות בלונדון, ונקנה חדש, שתלבש ב־20 השנים הבאות".
***
אפשר לסמוך על הפינים. המראנו בזמן (נרדמתי לפני ההתנתקות מהשרוול). טיסת ההמשך גם יצאה בזמן (נרדמתי עוד באוטובוס למטוס), תשע בבוקר נחתנו בהיתרו. איך שהגענו למלון התחפשתי לאירופי. תנק יו סר, תנק יו מאם, כיפוש הייתה בהלם מהטרנספורמציה שתקפה אותי. "אולי נעבור לגור כאן? אני מטורפת עליך כשאתה מנומס. טוב, בוא איתי לקניות. יש לי רשימות, והרבה דברים שצריך לקנות לגיא. הבטחת לי". מה??? אני? קניות??? תגידי, ירדת מהפס? בחיים לא נתפסתי בחנות. אל תבלבלי את המוח. בואי לסוהו, ותפסיקי עם השטויות שלך מיד.
הגענו לתחתית, מדרגות נעות לכיוון מטה. אבל לאישה מסתובב הראש. "מאמי, זה תלול לי מדי". אני לא מאמין, למה לא סיפרת לי על כל הלקויות שלך לפני שהתחתנו? בסדר, בהמשך ניסע באוטובוס, תעצמי עיניים ותישעני עלי. איך שיצאנו קניתי שני כרטיסים לקו האדום, לאוטובוס בלי הגג, שמטייל בכל האתרים בעיר. אני אוהב את זה, כי אז לא מדברים על קניות ומקשיבים למדריך. אבל התברר שהמדריך הוא סוכן סמוי של המלכודות לתייר המזדמן. הייתי יותר מ־20 פעמים בלונדון, ולא ידעתי שהתחנה הרביעית מכל כיוון היא אוקספורד סטריט, ושם יש את פרימרק, שהיא שדה מוקשים לגברים אבל גן עדן לאמהות.
"יואו, מאמי, תראה, בוא נרד". השתגעת? אני לא עוצר ברחוב הזה. "כמה תחנות יש לו בטיול?". ראיתי במפה 27, אבל אפשר לנסוע יומיים, ואני לא יורד יומיים, רק לקפה ואוכל. "שמע לי, תן לי לגמור עם זה, ואז אהיה רגועה ונחזור לטיול שלך. נשב בעשרה בתי קפה בלסטר סקוור, אני מבטיחה לך". ירדנו.
כמה זמן את צריכה כאן? "אם תיכנס איתי, לא יותר משעה". אין מצב, אני נותן לך שעה וחצי, אני כאן בפארק ליד. אם לא יצאת ב־95 דקות הייתי כאן.
המזג היה יפה, באופן יחסי. אחרי ששתיתי פעמיים שייק פירות ופעמיים אספרסו, הבנתי שחלפו שעתיים - ואני פראייר שלחתי מסר: נו, מה קורה? אני בעצבים גבוהים. היא השיבה "בקופות, תור ארוך". אז חזרתי לזירת הפשע, והתיישבתי על הרצפה, בחיכיון. לידי התיישב ישראלי צעיר, שחמק מהתופת בפנים וציפה לרעייתו. "אכלנו אותה, הא"? כן, סביר להניח שכן. נשים יוצאות מהחנות הזו עם חמישה-שישה סלים עצומים. מי אמר שלאישה אין כוח לסחוב? הן נושאות 15 ק"ג בידיים בלי שום בעיה, רק בגלל שהסחורה בפנים עולה פרוטות. אשתו יצאה, עם חמישה שקים מנייר. "חיים שלי, אני רוצה לאכול, אבל רק כשר". לא מבין מה את אומרת, הוא ענה לה. "אנחנו בלונדון. נסעת, קנית, אז זה בסדר בחג? רק האוכל זה בעיה בשבילך?".
הבטתי בה עם ההחלקה היפנית, הבטתי בו עם הזיפים והעצבים. רציתי לומר שחבל על גירושים באמצעות פינגווינים, כי מגשר/ת זה יותר זול, אבל הוא כבר מצא לה סינית כשרה על אוקספורד, רק מייל אחד של הליכה. הוא העמיס את השקים על כתפו, אחד מהם נקרע והסחורה התפזרה על הרצפה. "דיייי, נשבר לי ממך עם הקניות והכשר שלך", ואז הוא הלך. ההחלקה היפנית בכתה קצת, התעשתה מהר, ביקשה שאשמור לה על השקים וחזרה עם שקי ניילון. העמיסה הכל ועלתה על מונית. סיכמתי ביני לביני שתוך שנה-שנתיים היא או הוא נותנים ברקס אחד לשני. פינגווינים יעשו כאן הון, גישור לא יעבוד כאן.
***
חלפו כבר שלוש שעות, ומרחוק נראה זוג סניקרס ורוד עמוס בשקי ניילון. זו הייתה כיפוש, אחרי הפשיטה על החנות. "מאמי, אל תשאל איזה דברים קניתי לגיא. תראה, סניקרס של ספיידרמן, וגם שש תחפושות שלו. למה אתה לא מתלהב?". אולי כי אני מחכה לך כאן שלוש שעות? אולי כי יש לי אחריות הורית, שילד צריך אמא? תגידי, את בהכרה? איך אני אסחב את זה? "אתה חזק, מאמי. אני יודעת שאתה חזק, זה לא בשבילי, זה לגיא". גם החצאיות מיני האלה זה לגיא? השארת משהו בחנות לכל הערביות שבאו עם מאבטח? "זה עלה שני פאונד, אני יודעת שזה זבל, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי, אז קניתי כמה".
טוב, אני לא חזק, אני זקן לשטויות האלה. הצלבתי את השקים על הכתפיים, כמו באפוד חובשים של פעם, והחלטתי לנקום את הזמן האבוד. בואי נחזור לקו האדום, זה לא רחוק, זה פה בבייקר סטריט. שעה היא צעדה בשקט, על אף שפתחתי צעדים ענקיים במיוחד. "מאמי, כבר הבנתי שאני בעונש, אבל מתי הוא נגמר?". עוד מעט, חצי שעה, לא יותר. "לא, אני רוצה מונית למלון". רגע, עוד לא ראינו את המצודה ואת הביג בן, וגם אליזבת ופיליפ מחכים לי. הם ייעלבו אם לא אבוא לבקר.
החנינו את השקים לפנינו באוטובוס. מעולם לא אהבתי יותר מדריך תיירים, שסקר כל בניין בדרך לפחות על 600 שנה. כאב לי כל הגוף. "מאמי, אני רעבה". עוד שעתיים וחצי נגמר הסיור, תני זמן לזמן. "לא. אני יורדת עכשיו, אבל עכשיו. ריציתי את עונשי למאה שנה. אתה בא?". נו, הייתה לי ברירה?
בגדול היה מדהים. אוכל טוב, הצגות טובות, כיפוש אפילו השקיעה 20 פאונד בקזינו, ואני עמדתי לידה, ולא הבנתי איך השקעתי שש שנים במכונות הפיס המטופשות והשודדות האלה. נחתנו בארץ. הילד היה מאושר מהמתנות. כיפוש קיבלה מייל מג'וסלין, שלצערה החברה לא תפצה אותנו ב־1,200 יורו. אני הרי ידעתי בלב שאם אין את הכסף ביד זה כמו מים ביד. לך חפש אותם אחר כך.
אז כתבתי לג'וסלין מייל יפה: גבירתי היקרה, אנחנו נתראה בבית משפט לתביעות קטנות, ואם לא נצליח לקלף מכם כמה לירות נלך לתביעות גדולות. אין סיכוי שבעולם שאני אאפשר לבריטי שמתחת לחליפת שלושת החלקים שלו הוא לובש גם ביריות, להעביר עלי סיבוב כזה. זכרי את שמי, ג'וסלין, תעבירי גם לבוס עם הביריות. אני אהיה הסיוט של חייכם. שכל הכסף מההונאות שלכם יוקדש רק לתרופות. הלוואי שבתור בבתי המרקחת יהיה אובר בוקינג, והתרופות ייגמרו.
שלך באהבה.