את הקייס הסהרורי, ההזוי, האלים והמחולל האפשרי של מלחמת אזרחים אמריקאית שניה ב-150 שנה, יספרו היסטוריונים, חוקרים ועיתונאים רציניים מטווח הביטחון והראייה ההיקפית שרק ספרים מעניקים. לא היה טקסט עיתונאי ראוי בשנתיים האחרונות שלא הסגיר את נטיית ליבו ומשאלת נפשו של מחברו ולא העניק לו טופ-ספין שהטניסאי ג'ימי קונורס היה כה טוב בו. מעונת הוויצים, העלבונות, הטחת הקללות והעיון האנטומי בגודלו המשוער של הפין מטראמפ טאואר, דרך הדברים הקשים והבלתי קבילים שנפלו משפתיו של המועמד הרפובליקני לנשיאות שהתקבלו בהתחלה כסוג של פריצת דרך חדשנית בתחום הפוליטי ועד היקיצה הכמעט מאוחרת מדי של התקשורת שרק בחודשים האחרונים החלה לעשות את עבודתה וסיפקה את הסחורה המצטברת להיגד באדיבות הדלפות, קלטות וידאו, הקלטות סתר וארגזי אי-מיילים מהאיש הנעול בחדר באקוודור ותסכולו ושנאתו מעבירים אותו על דעתו, לא השכילה העיתונות להפנים שמדובר בדמות פוליטית חד-פעמית שריקדה על ראשה ושיבשה את שיקול דעתה. 

כאשר התעוררו העורכים והעיתונאים וטבלו בחרפתם, הם הכריזו על מלחמת נקם נואשת שנועדה לחסום את דרכו של דונלד טראמפ לבית הלבן. לא על חשבון פליקים הגונים שהגיעו להילרי קלינטון. ממעמקי צלילתו ודעיכת סיכוייו מתפוצצות בועות האוויר מפי טראמפ וכולן כתב אשמה נגד התקשורת שחברה לדעתו לקמפיין של קלינטון. האיש שירד ממגדל השן המוזהב במנהטן ובשורת ההצלה מהפוליטיקה השגרתית המושחתת בפיו, הקים תנועת שורשים המונית בהבל פיו החמוץ משנאה ומיד סב על עקבותיו והחל יורה בכל חלקי גופו ודימם על סיכויי הצלחתו. 

שלשום, בעימות הנשיאותי השלישי שהיה ההזדמנות האחרונה שלו להציל, הצמיד טראמפ את האקדח לרקתו בשידור חי ולחץ על ההדק. רק המרחק הגדול ששמרה קלינטון ממנו הציל אותה מכתמי טיפות הדם על חליפת ראלף לורן הצחורה שלה. המועמד שהתנהלותו שחררה חרצובות לשון של מי שלא היססו להשוות את נסיקתו בתודעה הלאומית להיטלר ומוסוליני ובצדק, לא חיכה עד שלוחמי החרות הגיעו לפאתי מנהטן; הוא ירק רעל, ירה בראשו וחסך גורל דומה מרעייתו מלאניה, לפני שהחיילים הרוסיים נכנסו למעלית. אפילו הוא לא האמין שחיבתו הרבה לוולדימיר פוטין שהפעיל אותו בשלט-רחק, תציל אותו מהמפגש הצפוי לו עם פסק דינה של ההיסטוריה. 



רק ספרים כתובים וחקורים היטב, כמו שבוב וודוורד מ"הוושינגטון פוסט" כותב, יעניקו לנו את התמונה המלאה של נסיקתו המטאורית של טראמפ, איל נדל"ן, גולף והימורים, שהיה שוטה העיר בשנות ה-80' וה-90' בניו יורק, הנשוי בשלישית והנואף באלפיו, החתום על כמה מהאמירות הדוחות ביותר שנאמרו על ידי גבר אמריקאי בעמדת כוח בעת החדשה. רק ממרחק הזמן והמקום, נבין את החיבור בין מגלומניה, נרקיסיזם, שובניזם, מיזוגניות ושנאת האחר לסיב פלדה של אנטישמיות השזור באישיותו. ההבנה המתאחרת הזאת תמיט מבוכה גדולה על אמריקה; אומה שבדרך כלל מסוגלת להבחין בין טוב ורע, בין אמת ושקר וסך הכל שלחה לבית הלבן אנשים ראויים וראויים פחות, אבל לא חולי נפש שהאנשים הטובים בלבן טרם הצליחו ללכוד אותם ברשת ולאשפז אותם לאבחון מתקדם בחדר מרופד. 

העימות השלישי בלאס וגאס, ביתו האידיאולוגי של טראמפ, אמור היה להיות ההזדמנות האחרונה שלו להציל את מועמדותו הדועכת. טראמפ התייצב בבירת ההימורים כאשר כל הסקרים הרציניים – בניגוד למשאלים הלא מקצועיים והמגמתיים – הבהירו באורח מדעי וסטטיסטי שדרכו ל-270 האלקטורים הנחוצים לנצח חסומה או לפחות בלתי עבירה. זו הייתה ההזדמנות שמישהו שלא ירד מנכסיו האינטלקטואלים אמור היה להסתגל למציאות ואמנות העימות אחרי עשרות עימותים בהם לקח חלק בשנה וחצי האחרונות ולהזריק מראית עין של תקווה למועמדותו. עברה בדיוק רבע שעה מתחילת העימות שבה התנהג טראמפ כאדם שפוי ודיבר לעניין, לפני שהקריצה הפתיינית של השוליים הרכים ודרך החתחתים, קראו לו והורידו אותו מדרך הישר. במשך שבועות זעק טראמפ מעל כל במה רעננה כי הבחירות "גנובות", "מוטות" ו"מושחתות" וכי התקשורת חברה לקמפיין קלינטון כדי לחבל בסיכויי ניצחונו. את השריפה הזאת ניסו לכבות עיתונאים, בכירי המטה שלו ובעיקר מייק פנס, מי שאמור להיות סגנו. הטענה המקדמית הזאת ביקשה לעקר מתוכן – אליבא דטראמפ – את מה שנראה כתבוסתו הבטוחה. היה בה משום עלבון גורף לחוסנה של הדמוקרטיה האמריקאית ויריקה בפרצופם של מיליוני מצביעים המאמינים כי הצבעתם היא אחת הסיבות המרכזיות לקיומם כאזרחים. 

החלטתו של טראמפ, קפריזית או מחושבת, להשיב לשאלתו של המנחה המוצלח כריס וואלאס מרשת "פוקס", האם יקבל את תוצאות הבחירות בתשובה המדהימה כי הוא יענה על השאלה אחרי שיבחן את התוצאות, כלומר לא, גרמה לדום לב בקרב שומעיו. אף אחד ממאות המומחים העוקבים אחרי שקיעתו של טראמפ במדמנה של ההיגיינה האישית שלו, שנאתו היוקדת לאחר והאגו העצום המתדלק אותו, לא צפה את התשובה הזאת. בעיקר משום שהיה בה אפקט של התאבדות בשידור חי. מוקדם עדיין ביום חמישי בבוקר לאמוד את היקף הנזק שגרם טראמפ למפלגתו, אך ניתן לומר שהודיני הג'ינג'י עשה את הבלתי אפשרי: גם חפר את קברו, גם קפץ לתוכו וגם הידק את העפר על עצמו. אם מייק פנס הוא פוליטיקאי חפץ חיים המאמין בעתיד, לא נותר לו אלא להינתק מטראמפ ולהכריז על פרישתו מהתפקיד המיועד לו. את הנזק שנגרם לרפובליקנים קשה לאמוד מיידית, חוץ מההשערה שאמריקה אינה גדולה דיה עבורם כדי לפתוח מרחק ביטחון מטראמפ. 

מכוסה בערמות של הדלפות וויקיליקס מרשיעות ומאתגרות, שריפתו של טראמפ בעימות חסכה ממנה את הדיון הנוקב בהם. השאלות נשאלו אבל טראמפ עיקר את ההתייחסות הנדרשת. לעתים נראה העימות כתסריט שאפילו בסטרדיי נייט לייב המטפלת בו מדי מוצ"ש, היו מהססים לכתוב. בעת שקיעתו במחילת הארנב האפלה, הספיק טראמפ לכנות את יריבתו nasty woman, שהתרגום הלגיטמי ביותר הוא קלפטע; והסגיר את שנאתו להיספנים כאשר כינה אותם Hombres, מסוג האמירות שהתרגלנו לשמוע במערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה. 

כמובן שזה חלק קטן בלבד מהסיפור המלא, אבל חוץ מאשר להדפיס את הסטנוגרמה במלואה, אין דרך להעביר את החוויה. יותר מאשר ניצחה קלינטון את טראמפ פעם שלישית, ביצע טראמפ חראקירי קבל אומה ועולם. לטוב ולרע, העובדות והמספרים מעידים על כך שקלינטון היא הנשיאה הבאה. לא רק משום התאמתה לתפקיד, אלא משום שאסור לדונלד טראמפ להתקרב לבית הלבן. אפילו לא בסיור מודרך עם תיירים. הוא שומר לעצמו את הזכות להכריז על מרי אזרחי אם לא יאהב את תוצאת הבחירות.