כמו כל שר אחר בממשלה, שטייניץ מבין היטב את עוצמתה של האחריות השילוחית של הממשלה לגבי כל תהליך משמעותי שעובר צה"ל ולגבי כל הצלחה מבצעית או כישלון. הוא מבין את חוק היסוד שקובע כי "הממשלה היא המפקד העליון של הצבא", כשם שהוא מבין שהקבינט הביטחוני הוא הגוף שמנהל בשם הממשלה את צה"ל. ועוד הוא מבין שראש הממשלה הוא מפקדו הישיר של השב"כ, שנושא אף הוא, לצד אמ"ן, באחריות למודיעין ברצועת עזה.
דבריו של שטייניץ באו בעקבות דוח האלוף בכר, שבחן את תפקוד צה"ל בצוק איתן, והצביע באומץ רב על סדרת ליקויים שהם הבסיס לחקר האמת ולהפקת לקחים עבור צבא שיכול לפגוש את העימות הבא בתוך זמן קצר. אבל צבא לחוד וממשלה לחוד, ונתניהו לא פראייר. הוא מכיר היטב את ההיסטוריה, שלפיה הצבא היה קטן מאוד בקבלת החלטות, אבל הוביל עם מפקדיו את קבלת האחריות לתוצאות.
כשיש הצלחות, יש כאן ראש ממשלה ושר ביטחון; וכשיש כישלון, יש רמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד. ובמקרה הזה, שר הביטחון בזמן צוק איתן הוא כבר "סמולן בוגד", אז אפשר להניח אותו על המנגל לצד הרמטכ"ל לשעבר ועוד אלוף או שניים.
דוח מבקר המדינה בנושא צוק איתן לא מהווה לבדו איום על נתניהו וממשלתו, ודינו יהיה כנראה כמו כל דוח של מבקר המדינה, דוח מעקב לתיקון ליקויים, דיון בקבינט ועוד. מה שמרגיז את נתניהו, כנראה, חוץ מאחריותו הכוללת, זה ששר החינוך נפתלי בנט עומד לצאת חיובי מהדוח. הוא הסתובב בשטח, נפגש עם מפקדים וננזף על ידי נתניהו ויעלון, במקום שיבינו כי זה בדיוק תפקיד של שר שמקבל החלטות.
כיצד מרגישים הפיקוד העליון של צה"ל ומפקדי אוגדות וחטיבות כשהם שומעים ש"הקבינט לא מנהל את המלחמה" ושהאחריות היא של הרמטכ"ל? התשובה: מרגישים רע. רע מאוד.
תא"ל (מיל') יוסי ביינהורן שכותב את דוח הביקורת על צוק איתן, הוא מבקר ותיק ומנוסה. הוא יעמיד דוח מבוסס ומלומד, מנומק ורצוף הערות ולקחים. אני בטוח כי גם אם הדוח יכאב לצה"ל ולמפקדיו, הם ילמדו אותו ואת הדוח של צה"ל בעל פה, ייקחו טוריות ויתחילו לתקן את הליקויים. הם יודעים שאין להם ברירה אחרת. הם שליחי העם ומגיניו וזהו תפקידם, עם רוח גבית מהממשלה או בלעדיה. כך היה תמיד וכך יהיה גם הפעם.
מדובר בצדק חלוקתי, בתקשורת חופשית, ביוקר המחיה, בדיור, בחמלה לחלשים, בהיקף ובעוצמת הרגולציה, ביחסים בין דתיים לחילוניים, בסוגיית גיוס החרדים, בעצמאות בית המשפט העליון והשוויון בפני החוק, בשאלות של מוסר וערכים בצה"ל ועוד. חברה ישראלית צעירה, מתלבטת, שסועה, שברירית, הנוגעת בעצביה הרופפים על מנת להסדיר סוגיות יסוד בדרך לחברה מתוקנת שתתמודד טוב יותר עם האתגרים שעוד נכונו לנו.
לרשות השידור, הטלוויזיה והרדיו היו הישגים רבים לצד בעיות קשות שנבעו מהבחישה הפוליטית של הממשלות, דרך השר הממונה על רשות השידור. זה הצליח בדרך כלל יותר בערוץ הראשון ופחות ברדיו, בטח בשנים האחרונות. בשביל מה צריכה הממשלה את קרן נויבך על הראש? על גלי צה"ל שנהנתה מ"כיפת ברזל" של הצבא לא העזו פוליטיקאים להתקרב עד לשנתיים האחרונות. תמיד דגדגו את התחנה הצבאית ועשו עליה סיבובים תקשורתיים. נפתלי בנט ואיילת שקד מתחו עליה ביקורת ואפילו הפגינו מולה בטרם נבחרו לכנסת. אולם מעולם לא העזו או הצליחו להתנכל לה.
ממשלת נתניהו עושה מאמצים גדולים מאוד להדק את אחיזתה בשומרי הסף הציבוריים: מערכת המשפט ואכיפת החוק והשידור הציבורי, בניגוד מוחלט לאינטרס הציבורי.
סוגיית עתידו ועצמאותו של השידור הציבורי היא נושא שצריך לעורר את הציבור. יש לכך השפעה ישירה על השאלה איך נחיה כאן, מה נראה ומי מטעמנו ינשוך את השלטון, יפשיט אותו ויחשוף אותו בפני בוחריו. כשנבחרי הציבור שותקים, צריך הציבור לנער אותם ולומר להם: שידור ציבורי חזק ועצמאי עכשיו.
השבוע אני קורא לכם לבחון אפשרות לתמוך בחן דרכמן, שחקנית ותסריטאית ישראלית המתגוררת בניו יורק. היא בוגרת המגמה לטלוויזיה וקולנוע בתיכון איילון בחולון, עם התמחות בתסריטאות והפקה. לאחר סיום שירותה הצבאי ביחידה 8200, השתתפה בהקמתה של "הקבוצה", הרכב מחזות הזמר הישראלי הראשון. בהמשך למדה משחק באקדמיה למחזות זמר ודרמה בניו יורק, ועם סיום לימודיה נשארה בעיר והחלה לעבוד בתעשייה.
כשחקנית השתתפה דרכמן בתוכנית "השבוע שעבר" עם ג'ון אוליבר, ב"טונייט שואו" עם ג'ימי פאלון ובסדרות "Blackbox" ו"הדרך" (המשודרת בהוט) עם אהרון פול מ"שובר שורות".
בשנתיים האחרונות היא כתבה שני תסריטים: "אורורה", סרט באורך מלא ו"רות'ס", תסריט קצר. שניהם התקבלו כבחירות רשמיות וכפיינליסטים בפסטיבלים בינלאומיים, בהם פסטיבל הסרטים הבינלאומי של מדריד, פרסי האינדי והווידיאו בטורונטו, ובפסטיבלים בניו יורק, לוס אנג'לס, אטלנטה, מיאמי ועוד.
התרעות פיקוד העורף