העימות השלישי סיים את עונת המפגשים בין קלינטון לטראמפ. בלי לחיצת יד, בלי הפתעות ובלי גסויות בלתי נסבלות. הוא היה העימות היותר מעמיק ורציני, ועסקו בו גם בסוגיית אחזקת נשק, הפלות, החוב הלאומי, ביטוח הבריאות והתוכנית הכלכלית, סוריה ועיראק. בין לבין הגיעו הקטעים האישיים והמשחק הטלוויזיוני.
וזה בדיוק הפער הבלתי ניתן לגישור בין האלימות של הקמפיין לבין התדמית המכובדת שנשיא צריך לעטות על עצמו, תוך זיוף תמידי. ראינו בעימות השלישי את טראמפ מתאמן בזה. מקשיב בסבלנות, מדבר במתינות ונראה הכי קרוב לנשיא. הוא הצליח לשמור על ממלכתיות, עד שקלינטון גררה אותו לדבר על ולדימיר פוטין ועל נשק גרעיני.
דמיינו את טראמפ אומר שהוא ייצג את מצביעיה של קלינטון אם ינצח. זה נשמע לא אמין, וזו בדיוק הבעיה. אנחנו יודעים שהפוליטיקאים משקרים, השאלה היא מתי: האם כשהם מבטיחים הבטחות חסרות סיכוי ושחר בזמן מערכת הבחירות, או בזמן שהם משחקים אותה אחראיים, רציניים ושקולים אחריה. ככל שמערכת הבחירות היא יותר הישרדותית, גדל הפער בין השקר לאמת ואיתו אי האמון שהציבור רוחש לנבחריו. כל ציבור לכל נבחר.
זו, אגב, אחת הבעיות של בנימין נתניהו. במשך השנים הוא הצליח לחזור ממערכות בחירות קשות לעמדת ראש הממשלה שמקבל את הסכם אוסלו; מפוליטיקאי מפלג ומפרק לדמות אחראית; מקמפיינר וחובט פוליטי לדמות מוסכמת ומאחדת. ברוב מערכות הבחירות הוא הצליח, אבל מאז הסיבוב האחרון הוא מתקשה. פעם אחר פעם הוא נדחף למחוזות הימין בידי שותפיו וחבריו לקואליציה, ומוותר על שכפץ הממלכתיות.
הוא תוקף את "ידיעות אחרונות", מתכתש עם כתב טלוויזיה, מעלה פוסטים בפייסבוק ורב עם אישי ציבור על כל שטות. האם זה יפגע בו בעתיד? לא ברור. אבל ככל שהקרקס הפוליטי מגוחך ומוזר, טלוויזיוני וסנסציוני יותר, כך הדרך חזרה לשקר הממלכתי החשוב הופכת יותר קשה ורבת מוקשים ומהמורות. בחזרה לארה"ב: במהלך העימות טראמפ לא היה מוכן להתחייב על כך שהוא יקבל את תוצאות הבחירות, וגרר את המנחה ההגון והמקצועי, כריס וואלאס, לשיעור חינוך בענייני הדמוקרטיה האמריקאית. בעקבות הדברים הללו נשאלת השאלה: האם יש אור בקצה המנהרה האפלה, המשעשעת והמוזרה של הבחירות בארה"ב?
ככל שהפער בבחירות יהיה גדול יותר, כך יהיה קל יותר. תבוסה של טראמפ תאפשר גם לרפובליקנים להתנער מהמועמד הבור, גס הרוח והמוחצן. אם הניצחון של קלינטון יהיה מוחץ, היא תוכל לחזור לממלכתיות שנפגעה במהלך הקמפיין. ההאשמות הקשות שלו נגדה, שהיא שקרנית, רמאית, דו־פרצופית ומשרתת את העשירים שתורמים לה, תתעמם. היא תוכל להרוויח את אמון הציבור.
ואז מה? קלינטון לא תהיה חייבת להתייחס לביקורת הקשה שנמתחה על מדיניות החוץ של ארה"ב, בעיקר במזרח התיכון ומול רוסיה. היא תוכל להמשיך באותו קו מהוסס ומגומגם, שמאפשר לרוסים לתפוס עמדות ולהגדיל את ההשפעה באזור. וכך, יחד עם השטויות שטראמפ אמר והמציא, יירדו לפח גם התהיות והטענות המוצדקות על מדיניות רופסת ובוגדנית באזור נפיץ. קלינטון תוכל לבטל את הקריאה של עשרות מיליוני אמריקאים לשינוי באמריקה.
האור בקצה המנהרה יהיה אם קלינטון תעשה את ההפך. כלומר, תקשיב לקול השני ותציג תשובה אמינה לביקורת המוצדקת. המבחן שלה יהיה במדיניות שונה ובהפנמה של הצורך לתקן את המסלול. קלינטון צריכה להוכיח לאמריקאים, ולא פחות חשוב, לבעלות בריתה בעולם, שהיא ממשיכה את אותה דרך אבל משנה כיוון. יותר יוזמה, יותר עוצמה, דיפלומטיה לצד איום בכוח ותוצאות. יש לה אפשרות להימנע מחריש באותו תלם גם אצלנו, גם מול סוריה, דאע"ש ואיראן.
מהמנהרה האמריקאית לעניין המנהרות של צוק איתן. הפרסום של טל לב־רם בגל"צ על תחקיר המנהרות של צה"ל העלה מחדש את השאלה: האם היינו מודעים והיינו מוכנים? התשובה היא לא. לא היינו מוכנים לטיפול במנהרות. בכך התחקיר סותר חלק גדול מהאמירות של קציני צה"ל הבכירים, ומאשש את הדברים שפרסמנו לפני יותר מחצי שנה, ולפיהם כל מהלך הטיפול במנהרות בצוק איתן היה סוג של אלתור.
יתרה מכך, סדר הדברים היה הפוך. קודם הקבינט החליט על המהלך הקרקעי ורק אז החליט לטפל במנהרות. התחקיר קובע שהנוהל לטיפול במנהרות לא הופנם ולא נערכו אימונים לקראתו ותוכניות סדורות. כלומר, גם אם מה שנתניהו אומר אכן קרה - בניגוד לטענות שריו - והיו דיונים רבים בקבינט על איום המנהרות החודרות, התוצאה לא חלחלה לדרג השטח.
האם לא יותר פשוט לומר את האמת: ידענו שיש איום, אבל לא הערכנו אותו מספיק טוב כי היה חסר לנו מידע, התארגנו תוך כדי תנועה ועכשיו אנחנו מטפלים בנושא באופן מסודר יותר, אם כי אי אפשר להבטיח מאה אחוז הצלחה.
האור בקצה המנהרה שלנו הוא שלפחות צה"ל מנהל בדק בית עצמי. חבל שאצל הדרג הנבחר זה חייב לעבור דרך מסע ייסורים מכפיש ומזיק, שבו הטפל עולה על העיקר.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
התרעות פיקוד העורף