בקיץ 2014 אנשי דאעש יצאו מגדרם כדי לכבוש את דאבק. מרגע שהניפו עליה את דגלם השחור - היא הפכה לסמל המאבק בכופרים ולאבן שואבת למוסלמים מכל העולם, שרצו לקחת חלק בקרב יום הדין שיתחולל בה. "ניפגש בדאבק" היא אחת מססמאות הגיוס של דאעש ויסוד מהותי בתפיסה האפוקליפטית של הארגון. מבחינה צבאית היא חסרת חשיבות, אבל האובדן שלה הוא מכה מוראלית קשה למאמינים.
אבל כמו בכל המערכות שראינו באזור בעשור האחרון, איש לא יודע לומר מה יהיה גורלה של מוסול ביום שאחרי. האם מיליון וחצי הסונים של מוסול יועברו לשליטת הממשלה השיעית של עיראק, שנתמכת בידי האיראנים? האם ארגון סוני אחר ימלא את החלל שיישאר אחרי צאתו של דאעש? עיראק, כמו סוריה, כבר לא תחזור להיות ישות אינטגרטיבית אחת ומי שיתעלם מהחלוקה הדתית שלה יקבל מרחץ דמים נוסף.
נאמנים לכסילות שמנחה את מדיניות החוץ שלהם בשנים האחרונות, האמריקאים הסכימו לאפשר למיליציות שיעיות נתמכות איראן להשתתף במערכה על מוסול. מעבר לחשש שהמיליציות האלה יערכו טבח בסונים של מוסול לאחר הכיבוש, מה שצריך להטריד את ישראל הוא האפשרות שיושלם חזון הסהר השיעי, המשתרע מאיראן, דרך מה שהיו עיראק וסוריה, ועד לבנון ולחוף הים התיכון.
הנשיא האמריקאי הבא יהיה זה שיקבע אם איראן תהפוך להיות המעצמה הדומיננטית באזור ואם היא תהיה גם מעצמה גרעינית. רוב הסיקור של מערכת הבחירות לנשיאות בתקשורת הישראלית נשען על תרגום של התקשורת האמריקאית, המוטה לחלוטין, ומתמקד בהבלים מבחינתה של ישראל. אילו הייתי אזרח אמריקאי, אולי הייתי מוטרד מיחסו של דונלד טראמפ לנשים, אבל כישראלי אני שואל את עצמי איזה נשיא אמריקאי הייתי רוצה שיעמוד מול איראן?
אפשר לדמיין איך הנשיאה הילרי קלינטון תגנה במילים חריפות במיוחד את הניסוי הגרעיני הראשון של איראן. אני יכול לדמיין גם כיצד הנשיא טראמפ מודיע לאיראן שאם תעז לפתח פצצת גרעין היא תפגוש את ארסנל הנשק האמריקאי. האיראנים גם מאמינים שהוא מספיק מטורף כדי לממש את האיום. תרומתו להיסטוריה העולמית עשויה להיות משמעותית הרבה יותר מעדויות הנשים המוטרדות, שממלאות כיום את התקשורת האמריקאית.
בעלה של המועמדת לנשיאות, הנשיא האהוב עלינו ביל קלינטון, כבר טבע את המודל בקוריאה הצפונית. הסכם שלכאורה נותן שקט לכמה שנים, אבל בפועל אפשר למשטר המטורף הזה לייצר נשק גרעיני. אובמה הלך בעקבותיו והעתיק את ההסכם הזה גם לאיראן. אם תבחר, תצטרך קלינטון להתמודד גם עם פרי הבאושים שהותיר לה אובמה וגם עם הסיגר הצפון קוריאני שהדליק בעלה כשהיה נשיא.
התקשורת האמריקאית נגררה לעיסוק בסגנון. קצת בדומה למה שקרה לתקשורת הישראלית בהתמודדות בין שמעון פרס ז"ל לבנימין נתניהו ב־1996. היא התגייסה לחלוטין לצדה של קלינטון ומפגינה חוסר אמון מוחלט באפשרות שטראמפ ייבחר. ייתכן שזה מה שיקרה, אבל אחרי ההתרסקויות החוזרות ונשנות של סוקרים ברחבי העולם בשנים האחרונות, ראוי לאמץ מידה של ספקנות בריאה. אם תהיה הפתעה וטראמפ ינצח - זה יהיה גם ניצחון לסוקרים של ה"לוס אנג'לס טיימס", שמתחילת המרוץ הציעו שיטה אחרת, שמשקללת גם את הסיכוי שהנסקרים יגיעו לקלפי, ואצלם טרמאפ מוביל ברציפות כבר כמה חודשים.
גם אצלנו הסיקור של הבחירות לנשיאות ארה"ב הוא ברובו אמוציונלי. שטופים בשנאה ובתיעוב לטראמפ, רוב הכתבים הישראלים המסקרים את הבחירות מתקשים להציג תמונה אמיתית של אמריקה. בימים האחרונים התפרסמו כמה מאמרים מלומדים שניתחו את האמירות האנטישמיות של חלק מאוהדי טראמפ ברשת והגיעו למסקנה שהוא יהיה צורר היהודים הבא. להם אני ממליץ להעיף מבט גם בפיד של הגולשים הישראלים. הזוהמה שהרשת מציפה אצלנו לא מדיפה ריח טוב יותר, אבל היא גם לא משקפת את דעת הרוב.
לא בטוח שהמילה האחרונה בבחירות האלה כבר נאמרה. דווקא הקרב שמתחולל עכשיו הרחק מוושינגטון, במוסול שבצפון עיראק, עשוי להניע תומכי דאעש בארה"ב ובאירופה לפעולה בימים הקרובים, ולפיגוע גדול יכולה להיות השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות.
ואצלנו? כמעט כל הקשת הפוליטית מצטרפת בהתלהבות למרדף הלאומי אחר "בוגדים" ו"עוכרי ישראל". אימצנו סדר יום ותהיות קיומיות של נערה מתבגרת כמו "מי לא אוהב אותנו בעולם" ו"למה הוא לא אוהב אותנו". זה חוסך מאיתנו את ההתעסקות בשאלה המעיקה של איך הופכים את עתידנו כאן לטוב יותר והאם לא ראוי שגם אנחנו נחזור לעיקרון הדמוקרטי הישן של חילופי שלטון מעת לעת. ובהזדמנות זאת: ברכות לראש הממשלה נתניהו שחוגג היום יום הולדת 67, שהוא, כזכור, גיל הפרישה הרשמי לגברים במדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף