בר שנים שמנסים להבהיל את הישראלי החפץ לתייר בעולם: חטיפות, שנאה, אלימות, אנטישמיות וגויות וגויים שנולדו לעקוץ ואורבים לנו, כך הזהירו אותנו, בכל פינה בתבל. כצעד מתגונן, משרדים ממשלתיים, הדודה המודאגת ומנחים בכירים בשלל תוכניות, ממליצים להצניע סממנים ישראליים. להדיר מהמזוודה חולצות הנושאות כיתוב בעברית, לא לקרוא בקולי קולות: "דוד, בוא לפה, רוצים לעשות סלפי", ולהימנע מלהצהיר בפני המקומיים על רצוננו לכסח את הפלסטינים על אפו ועל חמתו של האו"ם.
כמעט כל אדם באשר הוא נראה לי חשוד ושטוף שנאה. כמאמר המערכון הנודע, נהג המונית בשדה התעופה - מחבל אכזר, פקיד הקבלה במלון - ארכי טרוריסט, הנוסע לידי במטרו - ראש מפקדה, המלצר במסעדה - בכיר בדאעש, והקופאית בחנות - כלתו של בן לאדן העלולה להתפוצץ בכל רגע. בפועל, בלי קשר לדמיוני הפורה, זקנים מחודדים, שיח בערבית, אלפי נשים עטויות רעלות ופליטים סורים המתחננים לנדבה, גדשו את מרכז העיר. התפאורה העצימה את הפוביות האישיות. נכון, החשש ארכיטיפי ומכוער, אבל איני שולט בזה. הוא מקנן בי לנוכח ההיסטוריה הטרייה והמדממת.
כנראה שאני לא לבד. רבים בעולם חולקים איתי את התחושות הללו ונמנעים מלהגיע לפריז. העיר היפה בתבל כמעט ריקה מתיירים. בעבר, המוני ספרדים, אמריקאים ויפנים נהרו לכאן, הציפו את המוזיאונים ועמדו שעות בתור לאייפל. היום המציאות אחרת. המסעדות נטושות והאטרקציות שוממות. הלב נשבר.
הצרפתים, ששנאתם למבקרים זרים הפכה למיתולוגית, משוועים לכסף הזר. החסר הפך אותם למסבירי פנים. לפחות את אלה ששוחחתי עמם. מעולם לא פגשתי כל כך הרבה פריזאים אשר ששים לארח. מצוקתו של האחר הפכה לפינוק עבורי. אכלתי בבדידות מתוקים במחירים מופקעים ב"פושון" ובהיתי שעות במונומנטים. את הכל כיסה מעטה דק של ייאוש מקומי.
אני זוכר את פריז אחרת. לפני 13 שנה הגעתי אליה לראשונה. גם אז ביקרתי בה לצורכי הכנת כתבה. במהלך הצילומים פגשתי בצעירה תמירה ויפהפייה. אחרי הביזנס נפגשנו למשקה. הבילוי הפך לרומן. הגברת הנאה סיפרה לי שהיא מוסלמית. בזמנו זה נתפס בעיני כאקזוטי ומלהיב. בספונטניות עיוורת העתקתי את מגורי לדירתה באחד הרבעים הנחשקים. הסתדרנו לא רע.
התרעות פיקוד העורף