בר שנים שמנסים להבהיל את הישראלי החפץ לתייר בעולם: חטיפות, שנאה, אלימות, אנטישמיות וגויות וגויים שנולדו לעקוץ ואורבים לנו, כך הזהירו אותנו, בכל פינה בתבל. כצעד מתגונן, משרדים ממשלתיים, הדודה המודאגת ומנחים בכירים בשלל תוכניות, ממליצים להצניע סממנים ישראליים. להדיר מהמזוודה חולצות הנושאות כיתוב בעברית, לא לקרוא בקולי קולות: "דוד, בוא לפה, רוצים לעשות סלפי", ולהימנע מלהצהיר בפני המקומיים על רצוננו לכסח את הפלסטינים על אפו ועל חמתו של האו"ם.
בעבר לא פחדתי. שמתי פס. למי שסלד מלאומיותי המוחצנת המלצתי שיקפוץ. בעקבות החזון של הסופר מישל וולבק, פיגועי הטרור, האיומים והסיקור התקשורתי המבהיל בצרפת, התחלתי לחשוב אחרת. יש שיאמרו שהגיל והשנים הפכו אותי לרכיכה. אבל זו המציאות. לכן שיני נקשו כשהתבקשתי לטוס לפריז כדי לקיים ראיון עם פרסונה מסקרנת במיוחד. מרגע הנחיתה בשדה התעופה שארל דה גול חשתי כחיה נרדפת בארץ עוינת.
כמעט כל אדם באשר הוא נראה לי חשוד ושטוף שנאה. כמאמר המערכון הנודע, נהג המונית בשדה התעופה - מחבל אכזר, פקיד הקבלה במלון - ארכי טרוריסט, הנוסע לידי במטרו - ראש מפקדה, המלצר במסעדה - בכיר בדאעש, והקופאית בחנות - כלתו של בן לאדן העלולה להתפוצץ בכל רגע. בפועל, בלי קשר לדמיוני הפורה, זקנים מחודדים, שיח בערבית, אלפי נשים עטויות רעלות ופליטים סורים המתחננים לנדבה, גדשו את מרכז העיר. התפאורה העצימה את הפוביות האישיות. נכון, החשש ארכיטיפי ומכוער, אבל איני שולט בזה. הוא מקנן בי לנוכח ההיסטוריה הטרייה והמדממת.
כנראה שאני לא לבד. רבים בעולם חולקים איתי את התחושות הללו ונמנעים מלהגיע לפריז. העיר היפה בתבל כמעט ריקה מתיירים. בעבר, המוני ספרדים, אמריקאים ויפנים נהרו לכאן, הציפו את המוזיאונים ועמדו שעות בתור לאייפל. היום המציאות אחרת. המסעדות נטושות והאטרקציות שוממות. הלב נשבר.
הצרפתים, ששנאתם למבקרים זרים הפכה למיתולוגית, משוועים לכסף הזר. החסר הפך אותם למסבירי פנים. לפחות את אלה ששוחחתי עמם. מעולם לא פגשתי כל כך הרבה פריזאים אשר ששים לארח. מצוקתו של האחר הפכה לפינוק עבורי. אכלתי בבדידות מתוקים במחירים מופקעים ב"פושון" ובהיתי שעות במונומנטים. את הכל כיסה מעטה דק של ייאוש מקומי.
פריז של זמן אחר
אני זוכר את פריז אחרת. לפני 13 שנה הגעתי אליה לראשונה. גם אז ביקרתי בה לצורכי הכנת כתבה. במהלך הצילומים פגשתי בצעירה תמירה ויפהפייה. אחרי הביזנס נפגשנו למשקה. הבילוי הפך לרומן. הגברת הנאה סיפרה לי שהיא מוסלמית. בזמנו זה נתפס בעיני כאקזוטי ומלהיב. בספונטניות עיוורת העתקתי את מגורי לדירתה באחד הרבעים הנחשקים. הסתדרנו לא רע.
בבקרים היא יצאה לעבודתה. את השעמום הפגתי בטיולים ארוכים בגני טווילרי עם כלב הבולדוג החביב והמעט אידיוט שלה ובקריאת מותחנים אמריקאיים שמצאתי בחנות לספרי יד שנייה לא רחוק מביתה. בערבים, כששבה, יצאנו לסעוד עם חבריה, שהיו ברובם צעירים אורבניים ושאפתניים. כשראיתי כי טוב התחלתי להרהר איך יתנהלו חיי כבטלן בעיר עוצרת הנשימה לצדה של אישה שדתה מנהלת יריבות קשה עם מורשתי.
החישובים שערכתי הובילו למסקנה שזה לא ילך. באחד הימים, אחרי שיצאה לדרכה, עזבתי את הדירה בלי הודעה מוקדמת והשארתי פתק לקוני על השולחן. כשנחתי בארץ חיכה לי בסלולרי מבול של דמעות מוקלטות וקללות צרפתיות עסיסיות מהולות באנגלית מוכת יגון. כעבור כמה חודשים שבנו לדבר.
אפילו נפגשנו שוב לשיח של ידידים שנושאים זיכרון עמום ומתוק של אהבה בלתי אפשרית. אף שלטעמי אני רומנטיקן ממדרגה ראשונה ושידוך שווה במיוחד, הסתבר ששיברון הלב שלה היה זמני בהחלט. שנה אחרי סיום הזוגיות הודיעה לי שהתחתנה עם מעצב ידוע ועשיר, ששמו, אגב, מוכר בכל העולם.
מאז הדברים השתנו. היום הפחד מעצב את השגרה בפריז. כולם על הקצה. כשביקרתי השבוע בלובר חוויתי את זה מקרוב. במהלך גרירת רגליים בין מרחבי אמנות אינסופיים נשמעה לפתע אזעקה מחרישת אוזניים. כרוז היסטרי דרש מהמבקרים לעזוב את המקום בשל התרעה ביטחונית. קיללתי את הרגע שבו הסכמתי לטוס. תוך שאני שועט לעבר היציאה ודוחף שני תיירים סינים רזים שחסמו את הדרך, דמיינתי את השלב שבו הכל יתפוצץ ואקבר תחת חלקים מרוטשים של המונה ליזה.
בתום מאמץ כביר הגעתי לאזור מבטחים ואז גיליתי שההיסטריה הייתה לשווא. אין פיגוע ואין בטיח. המוזיאון חזר לתפקד. כדי להפיג את המתח פניתי לבילוי התרבותי האהוב עלי מכל והרבצתי קניות כאילו היה זה כמעט יומי האחרון. השיטוט בחנות ענקית בליווי מוזיקת מעליות אירופית עשה פלאים. הרגשתי בטוח. החלטתי לרכוש משהו. בעודי שולף את כרטיס האשראי הבחנתי בקופאי שראשו מגולח, זקנו ארוך ולחולצתו מוצמדת פיסת פלסטיק קטנה, שעליה כתוב שמו: "עבדוללה רחים סלים". אללה יסטר.