מה שתקראו כאן הוא אמיתי לחלוטין. אין פה הגזמה לצרכים ספרותיים, מכיוון שזה מוזר מספיק, ויתרה מכך, העניין מחמיר ככל שהשנים חולפות. לכבוד הטור ה־200 החלטתי לפתוח עוד איזה עניין מכאיב, כאילו שלא היה לנו די. פעם הייתי צעירה מדי מכדי לדעת שיש דברים שעדיף לשמור בסוד מבן הזוג שלך. במיוחד אם אתם בתחילתו של קשר, או נניח בני 20 פלוס, שעדיין אוחזים באילוזיה כי בני אלים אתם. בעיני רוחך אתה חוזה באהובתך נישאת עם כנפי האלה אל האדמה, תוך שהיא מגיעה אליך בריצה אטית כשקווצות שערה נעות להן עם הרוח. ולחלופין, הוא פותח לך את דלת המכונית, ולא חדל לעשות זאת גם כעבור 60 שנה.



אלא שאז, כשעוד חשבתי שכנות טוטלית היא שם המשחק, ושבן הזוג שלי חייב, אבל ממש חייב, לדעת עלי הכל מכל (כי הרי נאהב לנצח), סיפרתי למסכן אחד שרק הכיר אותי והוקסם פלאים, ואף כינה אותי בשם המפלצתי פיה (היינו ילדים), שיש לי אופניים בשם אפרים. נדייק: אני נוטה לתת שמות לחפצים. כמעט לכל חפץ. זו תכונה שאימצתי מתוקף היותי בת למשפחת פנג שואי, שמאמינה כי על פי העקרונות האנרגטיים בעולם הקוסמי, מכשיר או חפץ אישי כלשהו שמשרת אותך היטב ואינו מכונה בשם גנרי - דהיינו יוסי הטוסטר, ריטה הקלידים, או בנצי המיקרו - יזכה לחיים ארוכים. רוצים רק מיקרו וטוסטר? הם ימותו לכם אחרי שלושה חודשים. תנסו, באחריות.



הבחור כמובן חשב שזו בדיחה. זאת אומרת, את עניין האופניים הוא בלע. הוא כבר פגש בחייו אנשים שנתנו שמות לרכבים, אופנועים וכלים כבדים אחרים. אבל טוסטר? מקרר? מדפסת? "תגידי, את בסדר?". במבט לאחור אני רק מודה לאלוהים שעל אף הגילוי הקשה הזה הוא נשאר חבר שלי כמעט שבע שנים. מנגד, אולי באמת האהבה עיוורת. הוא לא רק נשאר, אלא גם שיתף פעולה וכשאלטע זאכן בא לפנות את יוסי הוא אמר לו תודה על השנים היפות. ליוסי. ככה ביקשתי.



נזכרתי בסיפור הזה, מכיוון שהורי אימצו בן חדש למשפחה, וטרחו להודיע לנו קצת לפני אחד מערבי החג שיש אריק בבית. אריק הוא המקרר החדש שהגיע להושיע את המטבח, לאחר קריסתו של הקודם יום לפני איזו סעודה מרכזית. אצלנו במשפחה בדרך כלל אין סעודות מרכזיות. אנחנו נוטים לנפנף את החגים בצורה כזאת אגבית ומכוח האינרציה של מקסימום מפה חגיגית ויאללה בואו נלך לסרט. אחת לזמן מה אנחנו מתאפסים על עצמנו ומתכנסים בטקסיות כדי לאכול את אותו צ'יפס מיתולוגי של שבת בצהריים, רק על מפה לבנה.



והנה סוף־סוף התכנסנו והמקרר התקלקל. מקרר עלום שם שנותר בשמו הגנרי רק מכיוון שמישהו היה עסוק מדי מכדי לתת לו יחס. האקס שלי, אגב, התבייש לומר לי שהתכונה שלגלג עליה במשך שנים חלחלה לתוך התת־מודע הרגיש שלו, עד שלילה גשום אחד הוא ביקש ממני לכסות את חסן. חסן היה מגבר יוקרתי של גיטרה חשמלית שהיה יקר ללבו משום מה יותר מהגיטרה עצמה. חסן הגיע לביתו כשהיה על ערש דווי, ולאחר טיפול מסור הוא קם לתחייה ובסוף עזב עם האקס. עד כמה שידוע לי הוא חי עד עצם היום הזה במשפחתו החדשה באושר ועושר.



אל תחכו לפואנטה בסיפור הזה, כי אין. אולי רק כמה מסקנות קטנות ומעניינות למחשבה בערב החג האחרון לעונה.



1. סבתא גנרית כלשהי אמרה פעם לא לחשוף לעולם את כל הקלפים בפני גבר. אני ממש לא מאמינה בזה, סבתא'לה. מעדיפה שהוא יידע מלכתחילה איך אני נראית בלי איפור, יכיר את סופי האופניים ויהיה מודע לכך שיש לי טרנזיסטור במיטה.



2. זה בסדר לספר בטור בעיתון על דברים שקרו עם אקס אחר והם לא אינטימיים מדי, זה לא בסדר לדבר עם גברים חדשים על גברים מהעבר. הבנתי לאחרונה שזה לא באמת מעניין אותם, גם אם הם שואלים. הם רק רוצים לבחון אותך. וזה כמו בטסט. את לא באמת יודעת אם עברת כי נהגת טוב או כי הטסטר הסתכל רק על הרגליים שלך.



3. יש כמה אלמנטים חדשים בביתי שיש להם שמות ואני לא מגלה לאף אחד. בשבועות האחרונים הבנתי שאני חייבת ללמוד לשמור לעצמי איזו פיסת פרטיות נחשקת, במיוחד בדברים מסוימים שאיש לא מבין, ואיש לא מתרגש מהם מלבדי. פיסה כזאת שכשמישהו נוגס בה הוא עלול לפגוע, הוא בעצם תמיד פוגע. לכן עדיף אולי מלכתחילה לא לנסות להסביר לאנשים שלא מבינים אותך, למה הם בעצם לא מבינים אותך. הנה, נראה לי שמצאתי פואנטה.