יש משהו מפחיד בעוצמות הבלתי נגמרות שבהן מחזיקים הקצינים הבכירים של צה"ל. הם שולטים בחייהם של עשרות אלפי חיילים, ולמעשה, גורל כולנו נתון בידיהם. לא תמיד אנחנו יודעים כיצד הגיע פלוני לדרגתו הבכירה, והאפשרות היחידה לבדוק את טיב קידומו היא בעת שהוא מקבל תפקיד בכיר בשוק הפרטי. רק אז אפשר לבחון את יכולותיו. ולא אחת, רק בשלב הזה אצל רבים מתעורר החשש שהאיש היה צריך ללקק לא מעט ישבנים כדי להגיע למקום שאליו הגיע במסגרת הצבאית.
אבל מה שמטריד עוד הרבה יותר הוא העובדה שחלק מן הקצינים הכושלים הללו הפכו ל"פרשנים". חלק מהם מנסים להסביר לנו מדוע נסיגה מיהודה ושומרון איננה מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. לדעתם, צה"ל חזק ואיתן וידע לעמוד בכל אתגר. בקושי שרדנו את המלחמה ההיא שהחלה מאות קילומטרים מגוש דן - אז איך נשרוד את המלחמה שתתחיל בפאתי כפר סבא או פתח תקווה או חדרה - כשהמכשול היחיד הוא כביש 6.
וכשאני נזכר שאותם קצינים בדימוס "הציעו" לנו לסגת מרמת הגולן תמורת "שלום עם סוריה", אני פשוט מתחלחל. אפשר לקבל פריחה על כל הגוף למשמע דברי ההבל שהללו פולטים כל אימת שמבקשים לשמוע את דעתם. ואם עוד זוכרים שרבים מהם יושבים, לאחר שחרורם מהצבא, בוועדות חקירה שונות, אז הלב פשוט מתפלץ. אם החקירה מוגדרת "פנימית" אז פשוט איננו שומעים עליה - וכך יכולים כל האחראים להמשיך הלאה אל התפקיד הבא. שרי הביטחון, לדורותיהם, אף פעם לא ממהרים לשחרר את הממצאים לידיעת הציבור. הרי הם חבריהם של מי שנמצאו אשמים במחדלים.
אז מה כל זה צריך לשדר לנו, כשאנו שומעים הטפות מוסר שקוראות לנו "להיפרד" מהפלסטינים? כלום כבר שכחנו שאותם מלהגים הציעו לסגת מגוש קטיף, תוך שהם מבטיחים ש"הכול יהיה בסדר" ושאם רק יעוף משהו מהכיוון ההוא יגיב צה"ל בדרך לא-קונבנציונלית?
אין ליפול עוד במלכודות של אלה שטעו כל כך הרבה פעמים בעבר.
התרעות פיקוד העורף