האו"ם הוא אנטי-ישראלי באופן מחפיר, ו"הכיבוש" הוא רק התירוץ, לא הסיבה. הסיבה גם לא קשורה למוסר, מכיוון שרוב המדינות המצביעות נגדנו באו"ם לא יודעות אפילו איך מאייתים את המילה. נתניהו צודק כשהוא קורא לזה תיאטרון האבסורד, ומצד שני, בואו נודה: נתניהו הוא שנטש דה פקטו את משימת ההסברה.
מרוב שאנחנו עסוקים במעין תחרות פנימית על מי יותר מופרך, אלה שטוענים בלהט שבצלם הם פטריוטים או אלה שטוענים בלהט שצריך לשלול את אזרחותם, לא שמנו לב שההסברה הישראלית נעלמה. מי מטפל בה? מה התקציב? מי אחראי? מה התוכנית? אם לנתניהו באמת אכפת, ואם הוא באמת לא יכול לשאת עוד את האבסורד, אולי כדאי שימנה אנשים רציניים שיטפלו בה.
אומנם נוח לאחוז את המקל בשני קצותיו ולא לקבל אחריות למצב, אבל יש כמה דברים שאי אפשר לעשות אם באמת רוצים לטפל בבעיית תדמיתנו בעולם:
1. אי אפשר למנות לשגריר באו"ם את העסקן העילג דני דנון, רק כדי שלא יטריד אותנו בנוכחותו כאן, ולצפות לתוצאה טובה.
3. אי אפשר להזניח בעקביות את משרד החוץ. אי אפשר למנות את אביגדור ליברמן הבוטה לשר למשך שש שנים, ואחר כך להפקיר לגמרי את המשרד, שמתנהל כבר כמעט שנתיים ללא שר.
4. אי אפשר לפרק את משרד החוץ ממשימות חשובות ולפזר אותן כסוכריות פוליטיות. אי אפשר לגזור מהמשרד המדולדל ממילא את תקציב המלחמה
ב-BDS וחלק חשוב מתפקיד ההסברה ולתת אותם לגלעד ארדן. זה לא רציני, ולא משום שארדן אינו ראוי, אלא משום שהמשמעות היא שאף אחד אינו באמת אחראי לזה, כי ארדן הוא כבר השר לביטחון פנים במשרה מלאה. אם אתה חושב שהוא טוב בהסברה, תן לו את תיק החוץ ותן למישהו אחר את תיק ביטחון הפנים. התירוץ של השארת משרד החוץ פנוי למען האופציה של הרחבת הממשלה כבר לא תופס. כמה אפשר?
5. אי אפשר לחשוב שבנאומים באו"ם פעם בשנה (שכבר כמעט לא מסוקרים בתקשורת הזרה) עושים "וי" על כל בעיות ההסברה. טיפול רציני בהסברה צריך להיות עקבי וסיזיפי, והוא דורש צבא של אנשי מקצוע שמנוהלים ביום-יום על ידי אדם אחד ראוי שזהו תפקידו היחיד. הנאומים באו"ם הם בונוס נחמד, אבל מישהו גם צריך מתישהו לעשות את העבודה.
אז עם כל הכבוד לבצלם, להיטפלויות הטפלות של השמאל, לתקשורת המוטה ולאנטישמיות הבלתי נגמרת - ככה לא מנהלים מדינה.
התרעות פיקוד העורף