חוקרים, היסטוריונים, אנשי היחידה לריגול נגדי (ר"ן) בשירות הביטחון הכללי (שב"כ) וגם הציבור הרחב, לא זקוקים לגילוי התקשורת הישראלית, כדי לדעת שהביון הסובייטי ניסה והצליח לחדור ללב הממסד המדיני-הביטחוני-והמודיעיני של ישראל. על עומק החדירה של הק.ג.ב והג.ר.או (המודיעין הצבאי) של ברית המועצות, או של ארגוני הביון של הגרורות הקומוניסטיות, יעידו שורה של סוכנים שהורשעו בישראל משנות החמישים ועד שנות התשעים. זו רשימה ארוכה ומרשימה של "חפרפרות", סוכני איכות שחדרו לכל מערכת חשובה בישראל.
זאב אבני, שעבד במשרד החוץ ופעל במשימות מיוחדות עבור המוסד, נלכד, הורשע ונדון למאסר ארוך ב-1956. לוי (לוציאן) לוי עבד בחוליה המבצעית (כיום אגף המבצעים) של השב"כ ובין שאר משימותיו פרץ לשגרירות של המדינות הקומוניסטיות, כדי לצלם מסמכים ולהתקין מכשירי ציתות, כפי שפורסם במסמכים רשמיים בפולין. הוא נעצר ונדון לעונש מאסר ב-1957.
פרופסור קורט סיטה, פיזיקאי צ'כי, שגויס ב-1954 ללמד בטכניון בראשית שנות השישים, התיידד עם פיזיקאים עמיתים בשנים הקריטיות של סוף שנות החמישים, כשישראל הקימה את הכור הגרעיני בדימונה והחלה להפעילו. בין השאר הוא הכיר את פרופסור ארנסט ברגמן שהיה יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל, הוא נעצר ב- 1960 באשמת היותו סוכן של הביון הצ'כוסלובקי, ונידון לחמש שנות מאסר.
לסא"ל ישראל בר, היסטוריון ופרשן צבאי מוערך, היתה נגישות לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ומידע רב ערך על מתקני נאט"ו, שחברת סולל בונה בנתה בטורקיה. הוא נעצר באשמת ריגול לברית המועצות ובית משפט שלח אותו ב-1961, לחמש עשרה שנות מאסר.
באוטוביוגרפיה שלו (שכתב עם עורך דינו מיכאל ספרד) התפאר קלינגברג כיצד שיטה במשך שנים באנשי הריגול הנגדי והחוקרים של השב"כ וציין בגאווה שאשתו אף עלתה עליו במשימות הריגול שלה ובין השאר העבירה למפעיליה מבחנה עם תרביות של זנים סודיים של בקטריות ווירוסים שפותחו במכון. תא"ל שמעון לוינזון שרת באגף המודיעין בצה"ל, היה נציג המוסד באתיופיה ועבד כקצין ביטחון ראשי (הכפוף לשב"כ) במשרד ראש הממשלה. ב-1983 הוא התנדב ביוזמתו לרגל עבור הק.ג.ב ועשה זאת עד להתפרקות ברית המועצות ב-1990. הוא נעצר ב-1991 בעקבות מידע שמסר עריק סובייטי לסי.אי.איי. שהעבירו לישראל. לוינזון נידון ל-12 שנות מאסר. על חומרת מעשיו נכתב באתר השב"כ "בשל עברו המגוון, היקף היכרויותיו ונגישותו למידע סודי ביותר, הסב לוינזון, שנחשב לאחד מבכירי סוכני הק-ג-ב בישראל, נזק מודיעיני חמור ביותר לישראל".
מן הסתם היו עוד כאלה שהוחדרו, פעלו ולא נתפסו מעולם. שיטת הביון הסובייטית היתה של "כמות שהופכת לאיכות". מגייסים ומפעילים מאות אם לא אלפי סוכנים, בתקווה שכמה מהם או לפחות אחד מהם יתברג לצמרת ויהיה לסוכן איכות. בדרך זו ניסה הק.ג.ב להחדיר סוכנים לישראל בגלי העלייה מברית המועצות, שהחלו בקלוח דק בשנות השישים והשבעים והפכו לזרם גדול בשנות השמונים.
ויש גם זן נוסף של מרגלים "הסוכנים הכפולים" – כאלה שגויסו על ידי הק.ג.ב או שלוחותיו, נשלחו לישראל אך נלכדו או התוודו ביוזמם על כך באוזני השב"כ, שגייס אותם לעבוד עבורו. אחד הידועים שבהם היה ויקטור גרייבסקי, עיתונאי יהודי פולני שעלה לישראל לאחר שהעביר לשב"כ את הטקסט המלא של נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שהוקיע ב-1956 את הפשעים שבצע קודמו יוזף סטלין. גרייבסקי הופעל כסוכן כפול במשך עשור עד למלחמת ששת הימים והזין את הסובייטים במידע כוזב, שסייע רבות לביטחון המדינה. סוכן כפול אחר שסייע רבות לשב"כ, הוא איש עסקים ישראלי ידוע שמכוח חוק השב"כ אסור גם היום לפרסם את שמו.
מאפיין נוסף לשיטת הגיוס, ההפעלה והאיסוף של ברית המועצות וגרורותיה היה שהם השתדלו לגייס לשורותיהם כאלה שהזדהו עמם אידאולוגית (לדוגמא קלינגברג) אך נמנעו מלגייס פעילים של המפלגה הקומוניסטית, ביודעם שאלה החשודים מראש, אין להם נגישות למידע סודי וחלקם נמצא במעקב. חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל או במדינות אחרות בעולם גויסו רק כברירת מחדל.
אכן המודיעין הסובייטי היה מקצועי ובעל הישגים רבים ביכולתו לגייס, להפעיל ולחדור למדינות היעד שלו. אך אסור גם להתייחס לכל המסמכים האלה כתורה מסיני ואמת צרופה. היסטוריונים יודעים כי לא תמיד מסמכים ששכבו או נאגרו בארכיונים הם תיעוד אמיתי ומדויקים. בסופו של דבר הם נכתבים בידי אנשים ממניעים שונים. בעבר כבר התברר כי מפעילי הסוכנים של הק.ג.ב, לא פעם העצימו את חשיבות המרגל שהם הפעילו כדי להאדיר את עצמם. ככלות הכול מדובר היה בדיקטטורה שתרבות השקר היתה לחם חוקה. היו גם קציני מודיעין שחברו דוחו"ת על סמך מידע שהיה גלוי לכל ואף פורסם בעיתונות והעניקו לו סיווג של "מידע סודי". זה קרה אפילו בישראל. ראו פרשת יהודה גיל, קצין האיסוף של המוסד.
בעבר גם פורסם לא פעם כי פוליטיקאים של השמאל הישראלי, כמו לדוגמא ד"ר משה סנה נחשדו שקיימו פגישות עם דיפלומטים סובייטים ששרתו בישראל, ומכאן היו שמהרו להכתימם כמרגלים. השבוע עלתה הטענה כי אליעזר גרנות, לימים מנהיג מפ"ם ושגריר ישראל בדרום אפריקה, קיים בשנות השישים פגישות עם דיפלומט סובייטי שהיה בעצם קצין ביון. אך לא כל פגישה עם דיפלומט – גם אם הוא הוא קצין ביון בכיסוי דיפלומטי – היא בגדר של פעולת ריגול. פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי עסקים ופקידי ציבור נפגשים עם עמיתים ממדינות רבות, גם עוינות או יריבות, שיכולים להיות סוכני ביון או עם דיפלומטים של אותן מדינות. בפגישות כאלה מחליפים מידע והערכות מצב.
בתחום הפעלת מרגלים יש לא מעט שאלות שצריך לשאול לפני שחורצים דינו של אדם. האם הוא קבל תשלום או טובות הנאה תמורת הפגישות והמידע שהעביר? האם הפגישות היו בחשאי או גלויות? האם העביר מידע סודי שנחשף אליו מתוקף עבודתו? האם ידע שבן שיחו הוא בעצם איש ביון? מה היו מניעיו בפגישות אלה? האם נסחט או שמא פעל בתמימות? אולי בצע כסף? אידאולוגיה?
ועוד הערה. חלק מהאנשים ששמותיהם עלו השבוע אינם בחיים ואינם יכולים להתגונן מפני הטענות נגדם. צריך לזכור כי הם מעולם לא הורשעו בבית משפט.
וכאן אנו חוזרים לנקודת המוצא. כן. ברית המועצות וגרורותיה – ואפשר להניח שגם כיום רוסיה – הפעילה סוכנים בישראל, שחדרו ופעלו במוסדות הסודיים ביותר שלה ואספו מידע סודי, רגיש וחשוב ביותר. אך אסור לשכוח שגם למודיעין הישראלי הישגים עצומים במבצעי ריגול נגד ברית המועצות והגוש הקומוניסטי.
התרעות פיקוד העורף