1. "הקשיש עם המצלמה": במשך שנים ארוכות נחשבתי לילד הרע, השובב, החוצפן, הנועז של התקשורת הישראלית. כשהייתי בן 15 בערך הופיעה הידיעה הראשונה שעליה קיבלתי קרדיט בעיתון "חדשות הספורט" - כיסוי משחק כדורגל של ליגה ב' ממגרש גלי גיל ברמת גן. שלוש שורות ומתחתן בסוגריים הקרדיט "כתב: נתן זהבי". הייתי מאושר.

לאחר מכן צילמתי עבור סוכנות צילומי העיתונות ס.ל.ע בבעלות נחום גוטמן. במקביל, אלי תבור, רכז הכתבים של "העולם הזה", לקח אותי להיות כתב וצלם ספורט בשבועון בעקבות פגישה מקרית בחנות לצורכי ספורט של המאמן המיתולוגי יוסל'ה מירמוביץ בפסאז' קולנוע "הוד" בדיזנגוף פינת פרישמן. כך פצחתי בקריירה של "הילד עם המצלמה". כיסיתי אירועים פוליטיים, אירועי ספורט, אופנה, תחרויות יופי, עשיתי בלגנים, חטפתי מכות מאנשי היחידה לאבטחת אישים, מבלשי משטרה ובעיקר לא עשיתי חשבון לאף אחד.

החל מהשבוע אני הופך להיות "הקשיש עם המצלמה". אחרי שהייתי זכאי לצאת לפנסיה (67) וקיבלתי תעודת אזרח ותיק (הנחה באוטובוסים ובקולנוע) שלא השתמשתי בה עדיין, משכתי עוד כמה שנים ובניגוד לכל הציפיות, אם לא אמות ביומיים הקרובים (הטור הזה נכתב ביום שלישי, 25.10), ביום חמישי אהיה בן 70 ואוגדר רשמית כ"קשיש".



חברים מלפני 50 שנה - ימי התפרנות והמחסור, שהפכו עשירים מאוד, הציעו לי לבוא לעשות את יום ההולדת בלונדון, סוויטה במלון 5 כוכבים, מסעדות ומועדוני פאר, קזינו, צפייה במשחק כדורגל מיציע הכבוד ועוד פינוקים. כמעט התפתיתי.

ברשימת המטלות שלי כמה מקרים דחופים וקשים שאני חייב לטפל בהם. למשל צעיר בן 18 הסובל ממחלה נדירה וייסוריו גורמים לו לרצות להתאבד. אני מחבר אותו עם ד"ר ח', שאמור לפגוש אותו השבוע.

או למשל הבן הקטן של ו', שלא נמצא לו מקום במוסד היחידי שיכול לתת לו את הטיפול שלו הוא זקוק באזור מגוריו. אני חייב לעקוב אם יועץ השר האחראי מטפל בנושא כפי שהבטיח לי. רשימת המקרים ארוכה, אני חייב להצדיק את תעודת ההוקרה שנתנה לי האגודה למען קידום זכויות החולה ולעמוד בציפיות ובתקוות שאנשים במצוקה תולים בי.

אני מודה ומתוודה שאני הרוס מכמות המקרים הקשים שבהם המדינה אינה נותנת את המקסימום לאזרחים שאינם מחוברים לאנשי ההון-שלטון-עולם תחתון. אם אני אזנח את הטיפול באנשים שנמצאים במצוקה קשה, המצפון שלי ייסר אותי, אף על פי שאני בטוח ששבוע בלונדון יעשה לי טוב.
בסוף השבוע ישבתי לשחרר את הלחץ מהראש והנשמה בעזרת ידידי ג'וני ווקר בפינת הבר של פאב בשם "אילקה" ברחוב דיזנגוף. מישהו מבין האורחים ניגש אלי ושאל אותי אם הייתי חבר של עו"ד שמחה זיו ז"ל. "הוא עזר הרבה לאבא שלי", אומר לי הבחור. אני משיב לו בחיוב ומספר לו איך הכרתי את שמחה בשנות ה-60 בירושלים.

"היינו מבלים אותה תקופה במועדון בשם ‘בכחוס'. בשעת לילה מאוחרת בעל המקום יהושע קופרשטוק, המכונה ‘רגל מעץ' (היה קטוע רגל) התחיל לנפנף החוצה את אחרוני הבליינים, נתקעתי ללא מקום לישון והברמן ראיף אליאס, יליד גוש חלב, אמר לי שאשאל את הסטודנט שמחה, שיש לו דירה בנחלאות, אולי אוכל לשים ראש אצלו. שמחה, שישב בסמוך על הבר, השיב בחיוב והלכנו אל דירתו הישנה בנחלאות. היה מזג אוויר סוער, הגענו אליו והוא אמר לי שאשן על הספה בסלון. לבית המיושן היו חלונות מברזל שחרקו והשמיעו רעש מעצבן ומפחיד (כמו בסרטים של היצ'קוק) בגלל הרוח החזקה. הייתה סופת ברקים ורעמים. הבחנתי ששמחה יושב ליד השולחן, מניח עליו כוס מים - ואז מתח את האזור שמעל ומתחת לעין שלו, והיא יצאה ונפלה אל הכוס. חשבתי שאני מת. לא ידעתי שיש לו עין תותבת. הייתי בסרט קשה במוח גם בגלל כמויות הברנדי הגרוע ששתיתי, גם מהסערה שגרמה לחלונות ולמדרגות החירום מברזל לחרוק וגם מהעין שנשארה בכוס מולי, ולא יכולתי להסיר מבטי ממנה. כמובן שלא ישנתי כל הלילה, ובבוקר הלכתי לקפה 'טעמון' אחוז חרדה, לוודא אם הקטע של העין היה חלום או מציאות. זו הייתה מציאות".

הבחור היה המום מהסיפור וביקש להצטלם איתי בשביל אבא שלו. סירבתי בנימוס, אני סרבן סלפי חולני, זה הפך למטרד בלתי נסבל הסלפי הדבילי הזה. הפנייה של הבחור בעניין שמחה הפתיעה אותי, כי באותו בוקר נברתי בשקיות של מסמכים לצורך כלשהו וביניהם מצאתי את מכתבה של אמו של עו"ד שמחה זיו, ששלחה לי לאחר שנפטר ממחלת הסרטן. וכך כתבה:

"לעיתונאי נתן זהבי אציל הנפש. עד סוף ימי אזכור ואהיה אסירת תודה על העזרה והתמיכה, הן הנפשית והן המעשית, שהושטת לבני עו"ד שמחה זיו ז"ל ולי אמו, בשעות הקשות ביותר בחיינו. לא חסכת מאמץ בכדי להקל עלינו בשעות המצוקה הקשות ועל זה תבורך. בלה בלום, אמא של שמחה זיו ז"ל".
יצר הרע גובר עלי, אולי בכל זאת אסע לכמה ימים ללונדון וכשאחזור אקדיש יותר זמן לסגירת "תיקים פתוחים". אני מכיר את עצמי, בסוף אטיל מטבע, אעשה עץ או פלי - וזה מה שיקבע.



2. מלחמה עכשיו


 בין שאר הטורים שכתבתי בעיתונים השונים היה לי מדור ב"קול תל אביב", המקומון של "ידיעות אחרונות". עברו שנות דור מאז. אחד המדורים שעורר בשעתו מהומה לא קטנה וביקורת קשה עלי, פורסם בחודש יולי 1991, לפני 25 שנים. שם המדור שלי היה "כשר בהשגחת השכפ"צ". אחרי עימות עם העורך הוא הסכים לפרסם את העמוד בצורת מודעה שכותרתה "מלחמה עכשיו" בהפוך על הפוך מ"שלום עכשיו",
וכך נכתב במודעה שהחליפה את מתכונת המדור:

מלחמה עכשיו

"אנו החתומים מטה מגנים את רודפי השלום הצבועים משני המחנות. אנו רוצים לראות את דם בנינו ניגר על האדמה הקדושה. מוות לבוגדים!!! מוות לתבוסתנים!!! מוות לחיים!!!".

ברשימת חותמי המודעה כללתי בין השאר את "בני כהנא, האחים המוסלמים, סמרטוטי הר הבית, חיזבאללה, חמאס" ועוד רשימת שמות של אישים ידועים, קיצונים יהודים וערבים, שעיוותי את שמותיהם.

הגרפיקאי הוסיף למודעה שלוש גולגולות עם עצמות מוצלבות ובתחתית המודעה נכתב כי היא ממומנת בעזרת אגודת בני השטן בע"מ, ותרומות להמשך המאבק אפשר לשלוח לבנק הדם.

עברו שנות דור. אם אפרסם היום את המודעה זה יהיה אקטואלי כפי שזה היה אז, ולצערי, כפי שנראים הדברים, גם בדור הבא, אם אגיע לגיל 95 ועדיין אעסוק בעיתונות, אפרסם שוב את המודעה הזו. הלוואי שאתבדה.

3. מעריצה מספר 80808


איני נוהג להרים טלפון בחגים ולברך אנשים בכל סוגי הברכות האוויליות (לדעתי) המאפיינות כל חג. "פורים שמח", "עצמאות שמח", "פסח כשר", "שנה טובה", "גמר חתימה טובה" בלה בלה בלה.

ישנה אישה אחת שאני כן נוהג לצלצל אליה. קוראים לה רבקה ויס. אני מתקשר אליה, כי כשאני שומע אותה צורחת את שמי, זה עושה לי טוב על הנשמה.
את רבקה ויס הכרתי לפני כשנתיים. היא ביקשה מעמותת "קשת משאלות" לבוא להתארח אצלי בתוכנית הרדיו. קשת משאלות פנו אלי וסיפרו לי על רבקה בת ה–90, ניצולת אושוויץ, ש"מתה עלי" - כך ביקשה שיאמרו לי. אמבולנס הביא את רבקה לתחנה. חמש דקות אחרי הגעתה כל העובדים היו סביבה, היא לא הפסיקה לדבר, לצחוק ולהניף את ידיה. אישה מדליקה.

רבקה ויס, מספר 80808 אושוויץ, היא אישה ערירית, מתגוררת בדירה מצ'וקמקת בבנייני הרכבת בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. אחרי הביקור ביקשתי מחברתי ל', שהפכה למומחית בזכויות ניצולי שואה, לטפל בה. היא נסעה לביתה, ראתה, שמעה, פנתה לנוגעים בדבר ועזרה ככל יכולתה. משיחותי עם רבקה הבנתי שלמרות הכל היא עדיין לא גומרת את החודש. נסעתי אליה עם חברי י', איש טוב לב שבכל הזדמנות לא יהסס לעזור בתנאי שזה יהיה "מתן בסתר". הפתענו את רבקה בדירתה, והיא והמטפלת המסורה שלה (24 שעות ביממה) השתוללו משמחה. לרבקה הערירית, איך נאמר זאת בעדינות, אין מבקרים.

רבקה כתבה בכתב יד את קורותיה ואת קורות משפחתה, התעקשה שניקח עותק, ונתנה לנו מסמך מצמרר. הביקור המרגש הסתיים בכך שי' לקח את מספר חשבון הבנק של רבקה ומאז היא גומרת את החודש בכבוד. מה שהמדינה לא עושה, עשה י' בהוראת קבע.

בחג הפתעתי אותה בשיחת טלפון. היא צווחה את שמי וקרעה לי את האוזן, פטפטנו קצת, השיחה הזו עשתה לה טוב ולי טוב. באופן מוזר נזכרתי בבית המסיים של שיר שכתבו המחזאי והמשורר דן אלמגור והיוצר שמעון ישראלי, ילד פרטיזן ואמן ענק, שלצערי הדור הצעיר אינו יודע ואינו מכיר (מי מכיר את האיש שבקיר...) אותו. שם השיר - "חשבון נפש". הבית האחרון:

מתי זה החלה תקופת הזקנה?
כשהודיעו: "אתה מפוטר"?
והבן והבת חיפשו בית אבות.
אז הבנת: אתה מיותר!
זה הפחד הזה בלילה בלי שינה
שאולי לא תראה עוד אור...
כמו שכנך מימין
כמו אותה הזקנה
שליווית אתמול אל הבור.

בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן ושב.
זוכר חלומות, אידיאלים גדולים,
שעברו וחלפו על פניו.
ועם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן כמו חי.
דף ריק לפניו
ובראשו כתוב:
"אלה תולדות חיי...".

עץ או פלי? עץ! הרווחת! סע ללונדון.