פגשתי השבוע את מר כמעט. מר כמעט־הייתי סגן הנשיא היהודי הראשון בארה"ב, ג'ו ליברמן. אצלנו אנשי הכמעט הופכים כמעט תמיד ללעג ולקלס, ונדרסים בידי התקשורת הצינית, חובבת הכוח והשלטון. כמעט ראש הממשלה ציפי לבני, כמעט ראש ש"ס אלי ישי, כמעט הרמטכ"ל יואב גלנט ועוד כמעטים כאלה. אצלנו לועגים להם, אבל נותנים הזדמנות נוספת.



רק אצלנו מי שלא רצה את אריאל שרון כשר ביטחון שהודח על ידי ועדה ממלכתית, קיבל אותו כשר תשתיות, כשר חוץ ובסוף גם כראש ממשלה. רק אצלנו ראש ממשלה שלוקח פסק זמן אחרי כישלון בבחירות חוזר כמר האזרח המודאג בנימין נתניהו, לכהונה של כמעט עשור. באמריקה נוהגים בהם בכבוד, אבל אין דרך חזרה.



אל גור וליברמן היו כמעט צוות הנשיאות בשנת 2000, ועל חודם של 537 קולות נשלחו הביתה. גור עשה סרט על שינויי האקלים, מיט רומני הרפובליקני התאדה, וליברמן חזר לפוליטיקה. הוא נבחר להיות סנאטור באופן עצמאי ואחר כך תמך בג'ון מקיין הרפובליקני מול ברק אובמה. עכשיו הוא תומך בהילרי קלינטון.



ישבתי עם ליברמן במרכז הרפואי שיקומי רעות תל אביב, שמספק 350 מיטות למדינה שלא השקיעה בו כלום. את המרכז מממנת עמותה שבראשה עומד השר לשעבר עוזי לנדאו, שבגלל קשרים אישיים עם ליברמן הצליח להביא אותו לביקור. הוא הגיע עם רעייתו, סייר במחלקת הילדים, ראה את הפיתוחים הטכנולוגיים, דיבר עם האנשים והתרגש. אחר כך ישבנו לדבר על הבחירות בארה"ב.



"אנשי הכמעט", ציפי לבני. צילום: פלאש 90
"אנשי הכמעט", ציפי לבני. צילום: פלאש 90



דיברנו על ה"טראמפיזם". הוא אמר שמדובר בשילוב של כעס על הממסד, רצון במישהו מבחוץ ובידור, ולא התחמק מהשאלה ששואלים יהודים רבים בארה"ב: האם הקמפיין של דונלד טראמפ מעודד אנטישמיות? ליברמן אמר שהוא לא חושב שטראמפ אנטישמי, אבל הקמפיין שלו מעודד קיטוב, גזענות ומהלכים אנטישמיים. הוא דיבר על הכוח של מילים שקהל שונה מפרש, ועל כך שצריך שיהיו גבולות לפוליטיקאים.



הוא הביט בעיניים וענה על כל השאלות בגובה העיניים, ואני הצטערתי שהוא היה כמעט. בסוף גם אמר שהוא מאמין שקלינטון תשנה את המדיניות במזרח התיכון, כי מדיניות החוץ של אובמה כשלה. הוא ניתח זאת באופן מדויק: אובמה בעיקר ניסה לרצות את האויבים של אמריקה וזנח את הידידים שלה. ליברמן השיב בחיוב כששאלתי אותו אם מלחמת האזרחים בסוריה תהיה הכתם המוסרי הגדול ביותר על כהונת אובמה, והוסיף לרשימה גם את ההסכם הגרוע עם איראן ובעיקר את ההחלטה בסוריה.



"העובדה שלא פעלנו ואפשרנו למאות אלפי אנשים להירצח בסוריה היא כתם רציני על מורשת הממשל", אמר. לדבריו, הרגע שבו אובמה הציב קו אדום בנושא השימוש בנשק גרעיני בסוריה ולא עמד בו, היה הרגע שבו איבדה ארה"ב את אמון בנות הברית שלה, לא רק במזרח התיכון אלא גם באסיה ובאפריקה.



הכשל המוסרי של אובמה הוביל לכישלון מדיני. הרוסים נכנסו והציבו רגל גסה ואלימה במזרח התיכון, הכורדים הבינו שבגדו בהם, ואיראן הבינה שמולה עומד אדם שלא רוצה עימות בכוח בכל מחיר. אובמה לא פעל כי הוא לא רצה לצאת פראייר. הוא רצה להוביל מאחור ולאפשר לכוחות "השוק" לפעול.



התוצאה היא שבסוף כל מי שקילל את אובמה והתנגד לו קיבל ממנו תמורה: קובה, שעדיין רואה בו עריץ קפיטליסטי; איראן, שלא הפסיקה לרגע למלמל "מוות לאמריקה"; ואפילו אנחנו. למרות ההתרסה הבוטה של הנאום בקונגרס ולמרות העובדה ששלדון אדלסון, חברו של ראש הממשלה, הוא האיש שמימן את יריביו, בסוף אובמה סגר על הסכם הסיוע הנדיב לעשור הקרוב.



הנאיביות של קנדה


שאלת המוסר היא סוגיה מעניינת בקבלת החלטות. ראש הממשלה בנימין נתניהו עשה כל מאמץ להראות עד כמה ההסכם עם איראן הוא כתם מוסרי ושגיאה מדינית. אך למרות כל מהלכיו, והוא הרי מסבירן מצוין, יהודי ארה"ב תומכים בהילרי קלינטון, ממשיכת דרכו של אובמה ומי שתמכה כמעט ללא סייג בהסכם הגרעין. האם זה מוסרי? השאלה היא מה עומד מנגד. היהודי האמריקאי צריך לבחור אם להצביע למועמדת שחתמה על הסכם גרוע עם איראן או למועמד שחלק מתומכיו הם ניאו־נאצים שרוצים אמריקה לבנה. גם מוסר הוא עניין יחסי.



דוגמה מעניינת לכך קיבלתי מחבר קנדי. הוא שלח לי קטע של עזרא לבנט, יהודי קנדי בעל טור בשם "המורד". הוא נחשב לקנדי הכי מעצבן ב־2014, כנראה כי יש לו עמדות קצת שונות ולא פוליטיקלי קורקט. לבנט סיפר באחד הטורים שלו על דרשה שנשא ביום כיפור בבית הכנסת. בדרשה הוא אמר שקנדה היא המקום הטוב ביותר ליהודים, חוץ מישראל, כי היא מאפשרת להם להתקדם ולחיות באופן חופשי.



בהמשך הוא סיפר על פלמירה, עיר אדירה שדאע"ש כבש לאחרונה ועכשיו כולה הרס וחורבן; על קונסטנטינופול, שהייתה מרכז נוצרי פורח עד שהמוסלמים כבשו אותה; ועל מאלמו השוודית, ש"נכבשה" על ידי מוסלמים, ויש בה אזורים שאפילו המשטרה לא נכנסת אליהם. כמה זמן טורונטו תהיה עיר פתוחה וחופשית ליהודים, שאל עזרא לבנט. האם עוד דור אחד או אולי שניים?



הוא עשה חשבון: בקנדה יש כיום 350 אלף יהודים. מאז 2011 ממשלת קנדה קולטת 50 אלף מוסלמים בכל שנה. למספר הזה יש להוסיף את ההבטחה האחרונה של ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו: מכסה של 60 אלף פליטים מסוריה בשנה.



לבנט הסתייג ואמר שישנם, כמובן, מוסלמים נפלאים שמאמצים את הערכים הקנדיים, אבל האמת היא שאיש אינו בודק מי נכנס למדינה. איש לא עושה הפרדה בין הטובים לרעים. הסקרים האחרונים מראים שרוב התושבים החדשים ממוצא מוסלמי שונאים יהודים. 31% מהם תומכים בדאע"ש. רובם רואים באמריקה וביהודים, ולא באסלאם הקיצוני, את מקור הבעיות של המזרח התיכון.



מה יקרה עוד 20 שנה? שאל לבנט. הם לא מדברים אנגלית, חלקם מקימים שכונות מוסלמיות בקנדה. לדבריו, מרוב חשש מאסלאמופוביה, האזרחים, המשטרה והשלטון שותקים בזמן שקנדה משתנה. היא מייבאת שנאה, היא מייבאת קבוצה שעשויה להיות זרז לתופעות קיימות של אנטישמיות.



מישהו מקהל המתפללים בבית הכנסת אמר ללבנט שהוא גזען, ואיך הוא מדבר ככה ביום כיפור. מישהי אחרת סיפרה לו שהקהילה שלה תומכת בפליטים סורים. בתגובה תהה לבנט איך ייתכן שמדינות ערב והשליטים העשירים לא משקיעים בפליטים, אבל יהודים עשירים שרוצים להיות מוסריים מוכנים להכניס את היד לכיס בשביל אנשים ששונאים נשים, יהודים והומואים.



עזרא מתריע מפני הנאיביות והעיוורון של יהודי קנדה. זו נקודה טובה שעוסקת אף היא במוסר יחסי. הרי קנדה יכולה להרשות לעצמה כמה מיליוני מוסלמים. השאלה היא אם מרוב חשש מגזענות, הם לא דורשים דרישה בסיסית מהמהגרים: תאמצו את הערכים שלנו, תקבלו את מערכת החוקים ותשתלבו.



יש משהו שמחבר בין עזרא לבנט לג'ו ליברמן: הם מאמינים במוסר, אבל גם בראייה מפוכחת, בכללים מוסריים אבל מעשיים, שיסייעו להתמודד עם הבלגן במזרח התיכון. ליברמן משוכנע שזה הקו של קלינטון. לנו נשאר רק להחזיק אצבעות ולהשאיר את העיניים פקוחות.



הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2

[email protected]