שידור ציבורי חזק הוא דווקא מאפיין מובנה של דיקטטורות ודמוקטטורות; מקומות שבהם רוצים לשלוט באזרחים ובתודעתם, והשלטון משקיע את כל יכולתו כדי שהתקשורת כולה תהיה כפופה לשלטון (ואין בכך כדי לטעון ששידור ציבורי בהכרח אומר שהמדינה אינה דמוקרטית). נשמת אפה של הדמוקרטיה היא היכולת להוציא עיתון ללא רישיון, לשדר ברדיו ללא רגולציה מגבילה, להחזיק מהדורת חדשות בטלוויזיה ללא מגבלת זמן מופרכת. וכן, גם תקשורת ציבורית ללא תחנת שידור צבאית. עם זאת, שידור ציבורי הוא עניין אידיאולוגי: ברוב העולם המערבי מקובל כי יש צורך בשידור ציבורי, נטול לחצים פוליטיים, כדי לאזן את התקשורת שאינה חופשית משיקולים מסחריים; כדי לייצר “תוכני איכות”. זו גם התפיסה שעל בסיסה נשענת רגולציה המחייבת את זכייניות הטלוויזיה לעמוד בחובות תוכן. וזה בסדר, כל עוד הציבור עצמו מקבל תפיסה אידיאולוגית כזו, ורצוי שלא באמצעות פטרנליזם מפא”יניקי כפוי.
חשוב לומר: אין יכולת להתקיים מתקציב ציבורי ולהימנע מפיקוח נבחרי ציבור. תקצוב (כפוי) יגיע תמיד עם שליטה ממשלתית. ישירה או עקיפה. אין בישראל ולו גוף מתוקצב ציבורית אחד שלא מרגיש זאת מדי פעם. לא התיאטראות, לא האוניברסיטאות (שהמחוקק עמל קשות כדי למנוע השפעה ממשלתית על הנעשה בהן), ובוודאי שלא רשות השידור ההיסטורית.
אין אף גוף שלטוני שלא מושפע מנבחרי הציבור. בתי המשפט לא כפופים לשרת המשפטים, אך היא שולטת בוועדה למינוי שופטים. הרבנות הראשית לא כפופה לשר הדתות, אך הוא שולט במינויי הבכירים בה. וכל מי מהם שנצרך לתקציב ממשלתי מגיע לשר או לוועדת הכספים. וזה בסדר - כי בסיס הדמוקרטיה הוא שהקצאת כספי ציבור צריכה להיות נתונה לפיקוח נבחרי ציבור, אף אם קיבלו על עצמם מגבלות מסוימות. אך בישראל כמו בישראל, בקרב נבחרי הציבור פסה האידיאולוגיה ונותרה הפוליטיקה הקטנה. זה לא הרצון שלא יהיה בישראל גוף שידור ציבורי בכלל (מטעמים לגיטימיים), ואף לא הרצון שתהיה שליטה בתקצוב ובחלק מהמינויים (שהרי אז היו מתקנים את החוק קלות), אלא הרצון לנטרל גוף תקשורת איכותי ואפילו ימני או דתי מדי. שכן איך אפשר לטעון נגד “השמאלנים בתקשורת” אם עורך “לאטמה” לשעבר מפיץ דרך התאגיד סרטון נגד אונר”א?
התרעות פיקוד העורף