צהרי שישי, לפני כמה שבועות. כמו נערה פוחזת שהתאהבה והפכה באחת לאשת חיל, לבשתי טייטס וחולצה מלאה בכתמי אקונומיקה ויצאתי אל הסופר השכונתי. ריח החגים המתקרבים כבר ניכר באוויר. סלסלות שי עמדו בפתחי החנויות. ספסלי המספרות נמלאו נשים הממתינות לתורן. וגם בבית הקפה תחת ביתי לא נותר שולחן פנוי.
ביד אחת אחזתי בעגלת הקניות הפרחונית שקניתי באחת הבאסטות של הכרמל. ביד השנייה, עם הסלולרי, שוחחתי עם בן זוגי. התייעצתי איתו אילו דגים לרכוש כדי לנסות ולהכין חריימה בפעם הראשונה.
“מרסל", ביקש בן זוגי, “עזבי את הדגים, הם מתו פעם אחת, אל תרצחי אותם שוב". לאחר שעשיתי עצמי נעלבת עקב הלעג לכישורי הבישול שלי, ניתקתי את הנייד והתכוננתי להיכנס לסופר. אבל בדיוק אז כלב שחור, די גדול, בעל לשון ארוכה ויבשה ושרשרת גדולה שקשרה אותו לחומה, חסם את דרכי. הוא הביט בי ונבח. “מה יש לך?", שאלתי אותו כמצפה לתשובה.
הכלב המשיך לנבוח, התכופפתי וליטפתי אותו. איכשהו, כשזה נוגע לכלבים ולתינוקות, כל העולם, כל לחץ הזמן וכל הבעיות הנוגעות אלי יכולים להיעלם ברגע. פרוותו הייתה חמה. “כמה זמן אתה פה?", שאלתי אותו. הנביחות הפכו ליללות של ממש. ליד, אישה עמדה עם בנה הקטן ואמרה לו: “תכף אבא יבוא עם האוטו וייקח מאיתנו את הקניות". הבטתי בה ושאלתי: “הכלב שלך?". “לא", היא ענתה ולא הוסיפה.
“הוא פה כבר יותר משעה", שמעתי קול מאחורי. הייתה זו המאבטחת בעלת העין האחת. היא די חדשה בסופר הזה. בכל יום מגיעה עם צבע לק אחר, מדי אבטחה מגוהצים וכובע מצחייה של איזו חברת ביטוח. אבל איש לא מביט בכל זה, כמובן. העין העצומה והדיבור המגמגם שלה מושכים את תשומת הלב.
בכל פעם שאני מבחינה בה היא מסייעת למישהו. מעולם לא תפסתי אותה יושבת בכיסא הבר הגבוה, נחה, מסמסת בסלולרי הישן שלה או מעיינת בעיתון היומי. היא תמיד מרצדת בין עגלות, בין לקוחות מבולבלים, מכוונת את היוצאים מהחניה, מזניחה את שער הסופר כדי לעזור לאיש מבוגר לסחוב את שקיותיו במעבר החצייה.
“ראית מי קשר אותו?", שאלתי אותה. “לא, אני מצטערת. אולי הייתי עסוקה ולא שמתי לב. חבל, חבל שלא ראיתי", ענתה לי המאבטחת. הבחנתי שנשימתה הפכה מואצת. “לא נורא", ליטפתי את הכלב ובדיבורי כאילו ניחמתי את שניהם, “אנחנו נמצא את הבעלים, יכול להיות שהוא נתקע איפשהו".
המאבטחת הביטה בי ובכלב המיילל וניגשה אלינו. היא זקפה אצבע ואמרה: “יש לי רעיון, תחזיקי לי את זה רגע, אני תכף באה". היא הניחה בידי את גלאי
המתכות ונכנסה לסופר. בינתיים המשכתי ללטף את הכלב ולשיר לו שירי נחמה שהמצאתי כדי להרגיע את הבכי שלו. הוא הביט ימינה, ניסה למשוך לשם, כנראה למקום שממנו הגיע, אבל שרשרת הברזל התהדקה על קולרו והוא נעצב יותר.
כמה דקות אחר כך חזרה המאבטחת כשבידיה קופסה שקופה מלאה מים וכמה חתיכות פסטרמה שהונחו על תבנית ביצים ריקה. “תראה כלב טוב, תראה מה הבאתי לך", אמרה לו המאבטחת. הכלב הפסיק לבכות לרגע, רחרח את הפסטרמה, וכשהבחין במים הכניס ראשו לקופסה ולגם במשך דקה ארוכה. “הוא צמא, ראית? הוא צמא", אמרה לי המאבטחת, נטלה ממני את גלאי המתכות וחזרה לעבודתה.
כשסיים לשתות, החל הכלב ליילל שוב. פניתי לכל אדם שיצא מהסופר - “הוא שלך? ראית במקרה למי הוא שייך? הוא היה פה כשהגעת?". כולם השיבו בשלילה. חלק קילל את האדם שקשר אותו. אישה אחת התקשרה ל–SOS, אמרו לה שם שינסו למצוא מישהו שיגיע לקחת את הכלב.
***
השעה הייתה 14:00. בעוד כחצי שעה הסופר נסגר. המקרר היה ריק, הייתי חייבת לקנות כמה דברים לקראת השבת, אבל לא יכולתי להיכנס לסופר ולעזוב את הכלב לבדו. הזמן עבר, המון אנשים צקצקו בלשונם, ותינוק אחד אפילו ברח מאמו כדי ללטף את ראשו של הכלב.
“אני לא גרה לבד", פנתה אלי המאבטחת. “אני בת 45. נכון, את חושבת שאני מבוגרת, אבל אמא שלי צריכה אותי, אז אני איתה, את מבינה? אחרת הייתי לוקחת אותו ומגדלת אותו, תאמיני לי. אצלי הוא היה שמח, הייתי קונה לו הכל". ואז היא הביטה בכלב ואמרה: “צעצועים, ממתקים, היינו הולכים יחד בשבת לים, אבל הבית קטן, אתה מבין, נכון?". היא הפנתה מבטה אלי ותיקנה: “את מבינה, נכון? התכוונתי אלייך".
“אני מבינה", השבתי לה, “בטח שאני מבינה, עשית מספיק גם ככה".
עוד זמן עבר, החולצה שלבשתי החלה להידבק לי לגוף. נעשיתי גם אני צמאה, והכלב סיים את כל המים. בפסטרמה הוא לא נגע. “לקוחות נכבדים, אתם מתבקשים לסיים את הקניות ולגשת אל הקופות, בעוד כמה דקות אנחנו סוגרים", בישר הכרוז. “כנסי, כנסי, אני אשמור עליו", האיצה בי המאבטחת.
“אני אעזור לה, אנחנו אנשים טובים, אל תדאגי", שמעתי קול גברי מאחורי. ראיתי את המאבטחת מחייכת, עינה הסגורה אף רעדה מעט. הסתובבתי, היה זה מחלק העיתונים. הוא צלע לעברנו, הסיר את כובעו ונפנף בו מול פניו של הכלב. “חם לך, הא?", גם הוא פנה אליו. “הנה, אני עושה לך קצת נעים".
“אליהו", המאבטחת פנתה למחלק העיתונים. “איפה היית שבוע? רציתי להתקשר, אבל לא היה לי את המספר שלך, ובעיתון לא נתנו, אמרו שזה פרטי".
המחלק הסביר ש"היו טיפולים, הרגל עושה לי בעיות, אבל לא נורא, חזרתי. אני עדיין יפה?".
המאבטחת צחקה, הביטה בי מבוישת, ואמרה: “הוא צוחק איתי, את מבינה? יש לנו בדיחות משותפות".
חייכתי. מחלק העיתונים הביט במאבטחת כנער המביט באהבתו הראשונה. “נו כנסי, אנחנו פה איתו, אל תדאגי, אנחנו לא נושכים כלבים", התבדח המחלק. המאבטחת שוב פרצה בצחוק, הפעם גדול יותר. “אתה מצחיק אותי אליהו", אמרה לו.
***
נכנסתי לסופר. אספתי במהירות כמה מצרכים לעגלה, דברי חלב, ירקות, לחם ואפילו נרות להדליק, כי בן זוגי הבטיח שהשבת נעשה סוף–סוף קידוש. ניגשתי אל הקופה, והכרוז שוב דחק בקונים לסיים. בקופה השתרך תור לא קצר. זזתי מצד לצד, מדי פעם מביטה ימינה, מנסה לראות מה קורה בחוץ, אם הם עדיין שומרים על הכלב, אבל לא הצלחתי לראות כלום.
הגעתי אל הקופאית. היא שאלה אותי: “את אחרונה, נכון? ראית עוד מישהו בסופר? אני צריכה ללכת, לא טוב שאני פה הרבה מאוד זמן, זה לא טוב".
אספתי את השקיות ויצאתי במהירות מהסופר. אליהו מחלק העיתונים והמאבטחת עמדו ליד הכלב. היא כבר פשטה את מדי השמירה, נותרה בחולצת טריקו כחולה, ומחאה כפיים. אליהו שר שיר בפורטוגזית וכשראה אותי אמר: “מוזיקה מרגיעה את הכלב. תראי, הוא לא נובח. אולי אקח אותו אלי לכמה ימים, אני לבד והוא כלב טוב".
“באמת? אתה יכול?", שאלתי. המאבטחת התערבה: “אליהו, אם תרצה, אני יכולה לבוא, אפשר לעשות לו מקלחת ולטייל איתו בים".
אליהו חייך, “כן, כן, תבואי", וניסה לשחרר את השרשרת של הכלב. הלב שלי התפוצץ מאושר. ואז הקופאית יצאה מהסופר, עדיין במדי עבודה. היא מלמלה משהו בשפה זרה, שחררה את הכלב והוא קפץ עליה וליקק את פניה. “הוא שלך?", שאלתי. “של בעלי. הוא בבית חולים, לא מרגיש טוב. סליחה, כן, סליחה", היא אמרה ולקחה את הכלב מהמקום.
נשארנו אני, המאבטחת ואליהו, עומדים דוממים. “טוב, לא נורא", אמרתי להם, “העיקר שהכלב חזר הביתה".
“כן", אמר אליהו.
“כן", נעצבה המאבטחת.
אליהו חבש שוב את כובעו, הביט במאבטחת ואמר “אני אלך עכשיו".
“שבת שלום", אמרה המאבטחת וצפתה בו מתרחק.
רציתי לקלל ולא ידעתי את מי, אבל אז אליהו עצר, הסתובב ושאל את המאבטחת: “רוצה לבוא איתי בכל זאת? זה יום יפה לים, חבל לפספס".
חייכתי חיוך גדול. חיבקתי את המאבטחת ולחשתי לה “תודה על הכל".
“אבא שלי היה אומר ‘שלח לחמך על פני המים'", גמגמה באוזני המאבטחת והלכה אל אליהו. “כי ברוב הימים תמצאנו", לחשתי בחזרה.