למה זה קרה? עוד רגע נחזור לזה. קודם לכן צריך לספר שמערכת היחסים שנרקמה במהלך השנים בין תושבי אפרת לשכנים הפלסטיניים שלהם היא מערכת חריגה ומעניינת. תושבים באפרת אספו תרומות להקמת בית ספר וגן ילדים אצל שכניהם, ומפעילים גמ"ח של בגדים בעבור תושבי ואדי ניס הסמוך. רופאים יהודים מטפלים בהתנדבות בפלסטינים שלצדם. תושבת אפרת תרמה לאחרונה טיפולים פסיכולוגיים לילדה פלסטינית שאחותה התאומה נדרסה מול עיניה, בעוד תושבת אחרת מארגנת בימי הפיגועים הקשים חוג צילום משותף לילדי אפרת וילדי ואדי ניס.
עודד רביבי, מצדו, הקפיד בעבר להכין במחסנים שלו מכלי מים לחירום לטובת השכנים הערבים. המוכתר השכן, מהצד שלו, דאג לצלצל כשאנשיו זיהו תנועה חשודה באישון ליל בכיוון הישוב היהודי. רביבי וחבריו ביקרו את השכנים הערבים ביום חגם. הפלסטינים, בתורם, הגיעו כאמור בחג הסוכות לאותו ביקור גומלין שהוביל למעצר של כמה מהם ברשות הפלסטינית.
לכאורה, היה אפשר להניח שרגע אחרי שהתברר שעודד רביבי עומד לארח בסוכה את תושבי הכפר הסמוך, הוא יקבל טלפון מכמה ארגוני שמאל שמבקשים להצטרף. הרי זה מה שהם הטיפו לנו כל השנים. אל תסתכלו על הפלסטינים כאויב, הם לימדו אותנו. הם שכנים. "זהו האויב שלך", שר שלום חנוך, "בדיוק כמוך".
אז למה לא שמעתם את הקול שלהם? פשוט מאוד. כי בניגוד למה שאולי נדמה ממבט ראשון ובעיקר ממבט תמים, הדו-קיום הזה מאיים על השמאל הקשה. הוא לא טוב לו. כי הדו-קיום הזה הוא ההוכחה שאפשר לחיות ביחד, והשמאל הישראלי איננו מעוניין בחיים יחד. הוא מעוניין בעימות. כי עימות נושא איתו, לפחות לכאורה, את ההבנה שצריך להיפרד. ישראלים לפה, פלסטינים לפה. מדינה לנו, מדינה להם. וכמדיניות, הרצון להקים כאן מדינה פלסטינית, כך נראה, חזק אצל רובו של השמאל הרבה יותר מהרצון לחיות כאן בשלום.
התרעות פיקוד העורף