אני לא טיפוס אגרן. המוטו שלי בחיים, בדיוק כמו זה שהיה לאבות אבותי היהודים בגולה, הוא צמצום. דהיינו, פחות חפצים - פחות זמן להתארגן כשצריך לברוח. אני תמיד נזכרת בבדיחה ההיא של טומי לפיד - למה יש יותר כנרים יהודים מפסנתרנים יהודים? ואז שוב מזכירה לעצמי לכוון את השעון הפנימי שלי שני דורות קדימה. לא תמיד מצליח לי. אגב, אם מישהו מכיר טכנאי טוב...
אבל זה לא חדש לי הסיפור הזה. במבט לאחור על חיי אני מבינה שתמיד הייתי כזאת. אני זוכרת את עצמי בגיל 10 או 11 מתרגשת בעיקר מתיקים ומקופסאות לאחסון ודורשת אותם כמתנה, ומה שלא נכנס פנימה היה עף מיד לפח. חפצי היו תמיד חצי ארוזים או בזבל. אבל בעצם ממה כבר יש לי לברוח? ויותר גרוע - לאן חשבה, לעזאזל, ילדה בת 10 לברוח?
זו שאלה שאני מקפידה לשאול את עצמי גם היום, כשלא מתחשק לי לברוח לשום מקום ואפילו ממש להפך, אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי מעדיפה אריזות קטנות על פני אריזות ענק חסכוניות. "זה לא נכנס לתיק", אמלמל כשאעמוד בסופר מול אריזת הענק המשפחתית של הסבון הנוזלי האהוב עלי ואקח את הקטן, גם אם הוא יקר יותר. אין לי תשובה או הסבר לתכונה המוזרה הזאת, מלבד שיוך גנטי יהודי עמוק ואולי משהו שקשור גם לגלגול נשמות. רק אלוהים יודע מה קרה לי בגלגול הקודם.
בערב יום הכיפורים האחרון - לאחר שהסתובבתי כמעט שעה וחצי ברחוב, מביטה מבעד לכל חלון ראווה שהוא, ותוהה אם מדובר בחנות שיכולה לספק לי משהו שחלילה אזדקק לו ביממה הקרובה - הבנתי שבניגוד למה שחשבתי, אני דווקא אגרנית בהדחקה או מה שנקרא בעגה המצויה - האמא של האגרניות.
מאז שאני זוכרת את עצמי גיחכתי על התורים הארוכים בסופר לפני ערבי זיכרון למיניהם וסגירתם של עסקי השעשועים, שמספקים לנו חלב ותפוצ'יפס באמצע הלילה. תמיד הוספתי "פחחח" פנימי שכזה בלי שאף אחד יראה, כשהייתי חוזה בעיני הכלבלב הטרוטות של העומדים בתור הארוך, אלה שאוחזים ביד רועדת בשלוש קופסאות קוטג' וארבעה קרטוני חלב, כי "אולי דווקא כשסגור יתחשק לנו לאפות שש עוגות גבינה לכל הבניין". אלא שכשהגעתי לבית המרקחת כשעתיים לפני שדממה המדינה לחלוטין, וביקשתי מהרוקח את המוצר שמעולם לא השתמשתי בו, טיפות עיניים, הבנתי שיש לי בעיה חמורה.
תכונה לא סקסית בקוד הגנטי של האומה
התכונה הזאת - משהו בין היפוכונדריה מדומה לחשש שיחסר משהו בזמן שהוריקן קתרינה יכה או אירוע כמו מלחמת יום הכיפורים יקרה שוב - היא אומנם לא סקסית בעליל, אך כנראה טמונה עמוק בחוויית ילדות אישית, בעומס של סיפורי המלחמה שגדלתי עליהם, ואולי גם בקוד הגנטי של האומה.
ילדים אוהבים להיצמד לשניים-שלושה חפצים קבועים ולזרוק את היתר הצדה, זה כנראה מה שנותן להם ביטחון. אני מביטה על האחיין שלי בן ה-3 ורואה בו את ניצני הדור הרביעי לטראומה. כשהוא יוצא מהבית הוא זקוק לשקית או לקופסה עם ציוד מאוד בסיסי, שכולל גם מוצץ. בדיוק כמו אמא, כמו דודה, כמו סבתא וכמו סבא רבא - רק בלי המוצץ.
אני לא כל כך מודאגת מהקריסה במדד האפילי שלי, אולי כי בשבוע שעבר כבר הספקתי להוריד לעצמי כמה עוקבים ברשת וכמה מחזרים פוטנציאליים, שלשם שינוי ממש רציתי, אחרי שהתוודיתי כי רק כעת התחלתי לצפות בסדרת המופת "הבית הלבן" בחסות הלופים של סופי השבוע בחינוכית. אומנם מדובר בדיליי של יותר מעשור, אבל היו לי נסיבות מקילות - לא הייתה לי טלוויזיה, לא היה לי זמן וגם כתבתי ספר. את הברנז'ה התל אביבית ההיפסטרית זה לא ממש עניין. הלינץ' שעברתי ברשת ("איפה את חיה", "את צריכה להתבייש" ועוד. תירגעו, אני כבר בעונה הרביעית) היה אכזרי יותר מכל חשיפה על אגרנות או היפוכונדריה וגם יותר מהטפת המוסר מהרוקח השכונתי על כך שאני מחפשת תרופות לתסמינים שעדיין לא קיימים בגופי.
אגב, הוא לא הסכים למכור לי טיפות עיניים. כמובן שיומיים אחר כך חטפתי דלקת.