בשנת 2004 הגה נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית, את מבחן שלוש ה־D לאנטישמיות. המטרה הייתה להבחין בין ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל ופעולותיה לבין אנטישמיות לשמה. שלוש ה־D מייצגים את שלושת המושגים: דה לגיטימציה (Delegitimization), דמוניזציה (Demonization) ומוסר כפול (Double standards) כלפי מדינת ישראל.
דה לגיטימציה מתייחסת לניסיון להכחיש ולשלול מהעם היהודי את הזכות הטבעית שקיימת לכל קבוצה אתנית, דתית או לאומית, להגדרה עצמית. בדרך כלל מתלוות לטיעון זה אמירות הטוענות שעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הופך אותה למדינה גזענית, ולכן מוצדק לשלול את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. בפועל, אומר שרנסקי, ניסיון כזה זהה לגזענות נגד יהודים, ולכן יש לקטלג אותו כטענה אנטישמית.
דמוניזציה מתייחסת לתיאור של קבוצה מסוימת כקבוצה שטנית, מפלצתית או לא אנושית. די לעקוב אחר חלק מהתיאורים הדמוניים שרואים ביהודים את הכוח האפל באנושות, ואת "הרעים" שנושאים באחריות לכל הרשע שבעולם. על מנת לשוות נופך הגיוני לטענותיהם המופרכות, מתלוות אליהן עובדות המציגות את שליטת היהודים בתקשורת האמריקאית ובחלק מהתקשורת העולמית, בעולם הכספים והבנקאות, ובאחריותם לקריסת שוק ההון, והכל כחלק מתוכנית־על מתוזמנת היטב להשתלט על העולם. בפועל, מדובר באותן עלילות דם אנטישמיות מותאמות לגרסת אייפון 7 ולאוזניים העדינות של צעירי המאה ה־21.
מוסר כפול - תומס פרידמן, מבכירי העיתונאים האמריקאים, טוען כי תנועות כמו ה־BDS או תנועות המנסות להטיל חרם על מדינת ישראל נוקטות מדיניות של מוסר כפול, משום שהן מתעלמות לחלוטין מהפרות ורמיסה בוטה של זכויות אדם ומעשים חמורים שבעתיים אשר נעשים במדינות שכנות לישראל כמו סוריה, איראן ואפילו ערב הסעודית. כלומר, מדובר בצביעות לשמה שנובעת מאנטישמיות חבויה נגד ישראל ולא מביקורת לגיטימית.
אם נציב את מבחן שלוש ה־D אל מול אמירות, ראיונות ומעשים של חלק מהדמויות הבכירות ביהדות ארצות הברית והעולם, למשל נועם חומסקי, סידני או מקס בלומנטל, במידה מסוימת ברני סנדרס, ג'ורג' סורוס המממן בעשרות מיליוני דולרים ארגוני שמאל קיצוניים, ולצדם יהודים אמריקאים נוספים, חלקם פעילים או מובילים תנועות חרם או BDS, מה לדעתכם יהיו התוצאות? האם במבחן שלוש ה־D נגיע למסקנה כי הם אנטישמיים, או שמא בגלל היותם יהודים נתעלם מכך?
****
אין היום עוד מדינה בעולם שנאלצת להתגונן ולהתמודד מפני השמצות וטענות נגד מדיניותה כמו מדינת ישראל. יתר על כן, אין עוד מדינה בעולם שנאלצת להתגונן מפני אמירות חריפות כל כך, כל שכן חרמות ופעולות נגדה שמובילים מיטב בניה. ושוב, אני מבחין בין ביקורת לגיטימית, עניינית וחשובה שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה, לבין אנטישמיות לשמה כפי שמוצגת כאן. אבל בטרם נעשה לעצמנו את החיים קלים מדי ונאשים את "כל העולם" שרודף אותנו, האם ייתכן שחלק מהביקורת הזאת נובע מכך ששכחנו את תפקידנו? כי אנחנו בורחים כמו יונה בן אמיתי וסיפור הלווייתן מלעסוק בסיבה האמיתית שלשמה חזרנו לארץ ישראל?
ההיסטוריה של העם היהודי רצופה במאבקים פנימיים מרים ואכזריים, החל מקין והבל, אברהם ונמרוד, עשו ויעקב, דרך יוסף ואחיו, ובהמשך תקופת בית ראשון, מאבקי המתייוונים נגד החשמונאים, תקופת בית שני שבה מלחמות היהודים הובילו לחורבן מוחלט של הבית, של העיר ירושלים ושל היישוב היהודי בארץ ישראל. זה ממשיך גם בשיבה לארץ ישראל, במאבקים הבלתי פוסקים בין המחתרות טרום הקמת המדינה, בסיפור אלטלנה האיום, שמסגרתו נחנכה בשבוע שעבר אנדרטה חדשה ברוב הדר, ואפילו ברצח המתועב של ראש ממשלת ישראל בכיכר מלכי ישראל, שהיום אין תקציב לממן את העצרת לזכרו.
תמיד היינו עם אחד ששבטיו חוברו להם יחדיו וכעת הפכנו לחברה שבטית גלותית. האם יכול להיות שחלק מהשנאה שאנו סופגים הוא בעצם ביקורת על כך שזנחנו את הערכים המופלאים שהביאה התרבות היהודית לאנושות? אמירות כמו "ואהבת לרעך כמוך" או בן דודו המתון יותר "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" הפכו לפתגמים או למדבקות מתקלפות על אחוריים של מכונית חבוטה.
ומעל הכל, האם יכול להיות שאיבדנו את הזהות היהודית, זהות ערכית שאפשרה לכל היהודים בעולם באשר הם לחסות תחת גג ערכי אחד, ללא קשר לזרם הדתי שהם שייכים אליו? כאן, במולדת הימין והשמאל, שמקטלגת פוליטיקאים, עיתונאים, כותבי ספרי אזרחות, אמנים, מוזיקאים ובכלל אנשים – ייתכן שחשבון הנפש הנדרש הוא לא רק מיהודי ארצות הברית אלא קודם כל אצלנו, יהודי הארץ המובטחת. ותחשבו על זה.
התרעות פיקוד העורף