במהלך השבוע היה לי קשה להירדם. הקולות של רבקה קלינגהופר (86), יהודית פרקש (90) ואחרים, כולם דיירי "מעון הורים בית אבות סיני" שבחיפה, שאיתם שוחחתי לאורך השבוע, גרמו לי לשיברון לב. מעון הורים "סיני" נמצא בשכונה שלווה ופסטורלית בלב הכרמל שבחיפה. יש בו 102 מיטות המיועדות לקשישים עצמאים ותשושים, וכן 26 מיטות המיועדות לקשישים סיעודיים. קיבלתי מידע מאנשים שאני מכיר וסומך עליהם, ולפיו המקום נותן שירותים מצוינים לקשישים המתאכלסים בו. כעת עומדים לסגור את בית האבות ודייריו "יושלכו לרחוב".

מנהל המוסד, שמואל אגסי, מרחיב: "משרד הבריאות התחיל לייבש אותנו כשהודיע לנו שלא נוכל יותר לקלוט קשישים למוסד. מי שמכיר את האופן שבו מתנהלים מוסדות כמו שלנו, יודע שהכסף שמחזיק את המוסד מגיע מהדיירים ומבני משפחותיהם. מטבע הדברים, כשרוב הקשישים הם בממוצע בני 90 וחלקם חולים וסיעודיים, ישנה תמותה, ואם לא מכניסים במקום הנפטרים דיירים חדשים, כפי שהורה לנו משרד הבריאות, המוסד לא יוכל להחזיק את עצמו, ייסגר, ודייריו ייאלצו לעזוב".

כדי שתבינו למה חטפתי בומבה בלב, הנה תמלול השיחות שלי עם שתי דיירות במוסד, שתיהן צלולות לחלוטין ומדברות בעברית רהוטה, ומדי פעם הן נשברות וגרונן נחנק מבכי עצור.



אני: "רבקה קלינגהופר, תוכלי לומר בכמה מילים בבקשה מי את, בת כמה את, כמה שנים את במוסד?".

רבקה: "שמי רבקה קלינגהופר. אני בת 86. עליתי לארץ בשנת 1935, עם הורי, שהיו מאוד פטריוטים להקים מדינה ליהודים. אני גדלתי פה ושירתי בצבא והשתתפתי ב'הגנה' ובכל ההתפתחות של המדינה הזו. ועכשיו, בגיל 86, הגעתי למקום מבטחים, שהוא בית האבות, שהוא מספק לי את הצרכים שאני לא יכולה בעצמי לספק לעצמי. מבחינה בריאותית, מבחינת אוכל וכל הצרכים שאדם זקן בגיל כזה זקוק לו.

"ולפתע אני מקבלת הודעה שאני צריכה לעזוב את המקום וזה הדבר הכי מחריד שקורה לי. היות שבגיל הזה לעקור אותי מהמקום שהתרגלתי אליו, מהמקום שאני חיה בו ומצפה לסיים בו את חיי בשלווה קצת, בלי זעזועים גדולים שכבר מספיק עברתי בחיים שלי פה במדינה, זה דבר פטאלי בשבילי".

אני: "גם אני מתרגש וקולי קצת נחנק, כי עברתי את הקטע הזה עם הורי, לכן אני מכיר את זה. וכשהם הגיעו למקום שבו הם קיבלו את המיטב, זה הפך להיות עבורם הבית והם רצו לסיים את חייהם בלי זעזועים ושינויים".

אני מספר לרבקה שפניתי למשרד הבריאות ולעיריית חיפה לקבלת תגובה. עיריית חיפה לא רצתה להגיב ואנשיה הפנו אותי למשרד הבריאות. משרד הבריאות שלח, באמצעות הדוברת ששמה עינב, תגובה, שבה הם כותבים בין השאר שהם רוצים לשדרג את החיים של המאושפזים במוסדות הללו: "מטרת ההחלטה לשים סוף לתנאים שאינם סבירים, בהם מאושפזים ארבעה חולים ומעלה באותו חדר, כאשר שירותים ומקלחת נמצאים בסוף הפרוזדור...".

אני שואל את המנהל שמואל אגסי אם באמת ארבעה חולים נמצאים יחד בחדר והשירותים נמצאים בקצהו של המסדרון. אגסי: "אדון זהבי היקר, אני לא יכול לומר יותר מאשר ‘שקר וכזב'. אין לנו אף יחידת מגורים במחלקה הסיעודית שגרים בה יותר משני דיירים. אם ברישיון שלנו מופיע 26 אנשים, מעולם לא היו לנו יותר. יש מקרה אחד בלבד, אם דייר עצמאי, לא עלינו, נפגע והוא צריך טיפול סיעודי, כחירום, אנחנו מעבירים אותו לתקופת החלמה למחלקה הסיעודית, ואז פעם בשנה יכול להיות שיש שלושה, באישור משרד הבריאות, ומותר עד עשרה אחוזים מעל המותר".

"ולגבי השירותים בקצה המסדרון?", אני שואל.

שמואל אגסי: "אין דבר כזה. זה היה לפני 25 שנה. מישהו כאן לא חי את המציאות. אתה מוזמן, או כל יהודי יקר מהעיר חיפה, להיכנס בכל שעה, ביום ובלילה, ויראה, לכל שני חדרים במחלקה הסיעודית יש שירותים ומקלחת נקיים, מבריקים ומסודרים".

אני מקשה על אגסי: "כותבים לנו ממשרד הבריאות, תקשיב טוב: ‘כיוון שבית האבות ‘סיני' לא עמד בדרישות המשרד, משרד הבריאות הורה על הפסקת קליטת מאושפזים חדשים לבית האבות ‘סיני'. המוסד הוא שהחליט על סגירת שעריו".

אגסי: "אתה מדבר עם אנשים ‘צדיקים'. משרד הבריאות, הוא לא סגר, רק אמר לי, ב–1 בינואר, זאת אומרת, לפני עשרה חודשים, אסור לך לקלוט יותר דיירים. במילים אחרות, התחילו ‘לייבש' אותנו. זה דבר אחד. דבר שני, הם לא סגרו אותנו. הם רק אומרים, אנחנו מבקשים ‘קוסמטיקה', מילה חדשה, שראש הפרויקטים של משרד הבריאות כתב אלי במכתב".

אני מעיין שוב במכתב התגובה של משרד הבריאות לשאלותי, וכתוב שם המשפט הבא: "משרד הבריאות ניסה לאפשר לבית אבות ‘סיני' להמשיך לקלוט חולים על ידי הפחתת הדרישות לשדרוג המקום (ביצוע ‘קוסמטיקה'), שתאפשר תנאי אשפוז טובים יותר לחולים, אך לצערנו גם הצעה זו נדחתה על ידי המוסד".

אני מנסה להתקיל את רבקה קלינגהופר: "אני רוצה לשאול אותך, האם את כדיירת במוסד, חשה שצפוף לך מדי, שהשירותים לא נקיים, שהאוכל לא טוב, שאת נזקקת לשירותי רופא או אחות?".

רבקה קלינגהופר קוטעת אותי: "זה הכל שקר וכזב. זה מקום מקסים פה. הניקיון הוא יוצא מהכלל. אם אני אגיד לך שפעמיים בשבוע מנקים לי את החדר, זה ממש מוגזם, אתה מבין? ושיש לי ניקיון, יש לי כביסה, יש לי אוכל טוב, יש לי שירות של עובדים שמתייחסים אלינו כאילו אנחנו ההורים שלהם.

"טוב לנו פה. אנחנו לא רוצים לעזוב את המקום הזה. יש פה אנשים ניצולי שואה, שהגיעו לארץ למצוא שקט לנפשם אחרי מה שהם עברו. ועכשיו בגיל 90 וגם 100 אומרים להם תמצאו לכם מקום? זו הרי אכזריות שאין כדוגמתה, זה מזעזע. אני לא יכולה לחשוב בכלל לרגע איך אני אאסוף את עצמי למקום אחר.

איך אני יכולה לזוז מפה? אני לא יודעת מה להגיד. אני ממש מבקשת, תעזרו לנו להישאר פה. טוב לנו פה. תנו לנו בשקט לסיים את החיים שלנו". הקול שלה מתרסק. היא בוכה. גם אני.

הדיירת השנייה שאיתה אני משוחח היא יהודית פרקש. מעבר לסיפורה האישי, היא גם מזמינה את שר הבריאות לבוא, לראות את המקום ולדבר עם דייריו לפני שייסגרו הדלתות: "אני בת 89, בעזרת השם בחודש יוני אני אהיה בת 90. נולדתי ברומניה, בטרנסילבניה. ב–44' לקחו אותנו לגטו, ארבעה שבועות היינו בגטו ואז לקחו אותנו לאושוויץ, משם לקחו אותנו לזלצוודל, איפה שעבדתי בבית חרושת לתחמושת. עוד לא הייתי בת 17 והיה מאוד קשה. עליתי לארץ עם בעלי ז"ל ועם שני בנים שיהיו בריאים. זה היה החלום שאבא זכרו לברכה לא הגשים. אני למעלה משנתיים בבית אבות אחרי שלאחר מות בעלי הייתי לבד בבית שמונה שנים ולא יכולתי יותר.

בגיל הזה להיות לבד כבר אי אפשר. יש לי חדר נהדר, הבית נהדר, אנשים מאוד נחמדים, הכל כל כך בסדר, אני מזמינה את אדון השר שיהיה בריא שיבוא לראות. עכשיו אני לא יכולה לישון טוב... איך אפשר לישון טוב? אני אישה דתייה והמקום מתאים לי, יש שקט ונעים, ויש הצגות ויש שיעורי שירה, ובאים אלינו ושרים, ויש עבודת יד והתעמלות, מה צריך עוד?". השיחה של עם רבקה מסתיימת כשהיא פורצת בבכי וגם אני לא בדיוק מצליח לומר את מה שאני רוצה ומגמגם.

ניסיתי לדבר עם מישהו מטעם משרד הבריאות, שאחראי באופן ישיר על הסגירה וניסיתי מישהו מעיריית חיפה. לצערי, הם לא רוצים לדבר ולהתעמת עם מנהל המוסד או דייריו.

הקשישים בבית האבות "סיני" אינם ישנים בלילה מחשש הסגירה. גם לי קצת קשה לישון. נראה לי שאצטרך לגרום לכך שגם שר הבריאות יעקב ליצמן לא יוכל לישון עד שתבוטל הגזירה. איך אעשה את זה? יש לי רעיון, אני עדיין לא סגור עליו, ייתכן שהמדור כבר יירד לדפוס כשאפעל. בשקט אני לא אשב, הבטחתי לזקני בית האבות שאעשה למענם הכל ואני עומד בהבטחות שלי. לא קוראים לי ביבי.

גלי חי כתבה, הלחינה ושרה שיר מצמרר ששמו "מכתב מאיש מת":

לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אשמח למות בשקט בסודי סודות

לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אמות לבד שוכב מול ארון תרופות

עד שאיזו שכנה תעבור ליד הדלת
ותריח בוכה - את מה שנשאר מהאדישות של משרד הרווחה

זו רק עוד גופה
זה מודרני בתקופה
שבה שולפים סכינים
רוצחים גם זקנים
מטביעים בקלות ילדים
אז למי אכפת מעוד זקן שנפטר בדירה
משכנה בוכה, ממשרדי הרווחה

לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אשמח אם תמותו מרגשות אשמה
לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אני רק גופת זקן לא ראויה לקבורה

עד שאיזו שכנה תעבור ותבחין בקור שיוצא מהדירה המסריחה מהדירה של משרד הרווחה.