עם הצבעה מוקדמת משוערת של בין 40 ל־50 מיליון אמריקאים לפני יום הבחירות ב־8 בנובמבר, שהם כחצי ממספר המצביעים הכללי בבחירות לנשיאות, קשה יהיה לייצר את המתח שאליו אנו רגילים בדמוקרטיות קפריזיות. זה טוב לקשישים, לבעלי לב חלש וללוקים בחרדות. מנבאי השחורות וכותבי הדרמות מנסים עדיין להלך עלינו אימים עם לילה ארוך ונטול פואנטה, כולל רביצה ארוכה ומורטת עצבים מול הטלוויזיה. האמת היא שעל פי פרמטרים רבים, וכפי שקרה בבחירות האחרונות, עשוי הסיפור שאינו נגמר להיגמר בשעת ערב נוחה לבריות.
הבחירות הללו גרמו לאמריקאים רבים להסתובב עם צרבת קשה, כשל חיסוני נרכש ובוז עצמי צורב אל המקום הנמוך שאליו גרר אותם דונלד טראמפ. בכל פעם שנדמה היה שהגענו לתחתית החבית – נשמעו דפיקות מלמטה. שלשום היה זה ג’ון סנונו, הרל"ש של ג’ורג’ בוש האב בבית הלבן לשעבר ותומך טראמפ, שאמר – ולא הייתי נשבע אלמלא ראיתי במו עיני – שביל קלינטון התכוון כנראה לאשתו הילרי כאשר אמר בימי מוניקה לוינסקי "לא קיימתי יחסים עם האישה הזאת".
זה היה כה נואל, משומקום, מכוער ומנוול, בעיקר משום שהיה מלווה בצחוק מרושע של סנונו לבדו, כשהמומחים באולפן שכבר ראו ושמעו הכל בשנתיים האחרונות, גלגלו עיניים במבוכה ובצער גדול על הקורות אותם במקום הנמוך ביותר בעולם. זה היה ביום שבו העיד רודי ג’וליאני, בכיר המיועדים לטיפול ושיקום נפשי אחרי הבחירות, ששמע כבר לפני ארבעה שבועות את הרינונים מה־FBI על החיטוט המחודש במיילים של קלינטון ונאלץ להוליך את הדברים לאחור באותו יום במיני סיוגים וגמגומים.
תפקיד התקשורת, מקומם כשם שיהיה, הוא ליצור דרמה איפה שהיא קיימת ואיפה שלא. המפה האלקטורלית אכן התכווצה וקלינטון ירדה בארבעה קולות אלקטורליים מתחת ל־270 הנכסף וטראמפ עלה בכמה. את הקביעה שהמרוץ צמוד ותחרותי יותר אפשר להוכיח בנתונים סטטיסטיים. אבל בדיקה מעמיקה מגלה שההיספאנים לא חיכו להגיש נקמה קרה כמנהג הבדואים והם מגישים אותה לוהטת ומשפיעה בהצבעה נגדו בהיקף חסר תקדים שעשוי להעביר מדינות שלמות מהטור האדום לכחול. ככל שחולף הזמן, מראית העין הקצרצרה שיצקה בטראמפ תחושת הישגיות חלולה, נמוגה לאט אך בעקביות. פנסילבניה נראית כמתרחקת ממנו שוב; גם פלורידה, לא סופי; גם נבאדה הענייה ועתירת המיעוטים.
בעגה המקצועית, כדי לנצח זקוק טראמפ לקחת את כל השולחן או להניח יד מושלמת בפוקר. מה שעשה המועמד הבזוי, המאיים על עתידה של אמריקה גם אם ייכשל, הצטבר לתחושת התקוממות קשה ונפש נקועה גם אצל מי שרוצים בשליח של תרבות פוליטית אחרת בוושינגטון ולא בשובה של שושלת נשיאותית. טראמפ ותרבות אינן מילים נרדפות, ולמרות האופן הפתולוגי שבו הוא מנסה להיצמד לתסריט הכתוב, הצחנה סביבו אינה מתפוגגת.
איפה שקלינטון הזמינה את אוהדיה להופעה של ג’יי־זי ביום שישי – שלוותה בשמועות כמו שעפו לפני 20 שנה כאשר כולם חיכו שבוב דילן יפציע ללא הודעה מוקדמת – התממש האיום וביונסה הצטרפה לבעלה על הבמה. וזה בימים שאילו היה נאלץ, היה מצליח טראמפ לשנע את סקוט באיו (צ’אצ’י) וטד נוג’נט.
למה מילים רבות כל כך? משום שפוליטיקה היא אמנות הבלתי אפשרי ומלחמה באמצעים אחרים וב־2016 כבר ראינו הכל, כולל את ה־FBI מתנהג כאישה זנוחה ומנסה להכשיל את קלינטון מלחזור הביתה.
כאשר הסקרים אינם רלוונטיים יותר בשל קוצר הזמן; כאשר נגד טראמפ ומשפחתו (אפילו כריס כריסטי נאלץ להישאר בבית ולהגן על עצמו בפרשת הגשר) רצים ג’ו ביידן, ברני סנדרס, אליזבט וורן, טים קיין, ביל וצ’לסי קלינטון, מישל אובמה ובעלה הנשיא - שכמועמד מטעם עצמו לא היה כה מחויב למטרה ולמועמדת ומצית שריפות מתחת ציבורי בוחרים שאחרת היו מעדיפים לנמנם - חייבת התוצאה להיות היחידה העולה על הדעת.
כיצד אני יודע? אחרי נסיעה עם בני הצעיר אבנר לקצה אמריקה, ביקשתי ממנו לשוב איתי הביתה למיין, במקום לחזור למקום מגוריו בפיטסברג, פנסילבניה. הפיתוי היה גדול: אמו, אחיו הצעיר, החתול ישמעאל ואוכל ביתי. אבל אבנר התעקש לשוב לפיטסברג כדי לממש את זכותו כאזרח ולהצביע. זאת הייתה נחישות שהבהירה לי שאני בדרך הנכונה וכי גידלתי שלושה ילדים שאינם לוקחים את הדמוקרטיה כדבר מובן מאליו.