שמונה וחצי בבוקר מחוץ לגן של הילדה ותחושה מוזרה מתפשטת בי: משהו חסר לי לידי. אחרי שלושה שבועות ביחד, ״הגיבוש״, כמו שהגדיר את זה הבנזוג, השאיר את סימניו והחזרה הזו להיות פרטים שיש להם חיים מחוץ למשפחה נראית כמעט לא טבעית. אנחנו, שאכלנו מאותו מסטינג, נסענו באותה הריקשה, טבלנו באותו הגנגס ונעקצנו מאותם יתושים, טפו, יימח שמם וזכרם, אמורים עכשיו לחזור למשרד/גן שלנו ולהמשיך באותו האופן שבו נהגנו קודם, לבד, בשגרה, עם הסוד המתוק של המסע שלנו פשוט מונח לו בנוחות באחורי הראש? איך עושים את זה? ואיזה מסע מופלא זה היה.

מה לא אומרים על הודו? שהיא מגיעה עם ריח איום, שכמות הגירויים והאנשים מבלבלת אותך, שהרוחניות לוקחת אנשים למקומות קסומים ובאותה מידה עלולה גם לסחוף אותם לתהומות אבודות, שהיא מלוכלכת, שהיא טהורה, שהיא משנה אותך. היא שינתה אותנו. 
לא מעט הורים מגיעים עם הילדים שלהם להודו כדי לחוות מחדש את הקסם שהם הרגישו כשטיילו לפני מיליון וחצי שנים כשהיו אנשים אחרים, בחיים אחרים. לי, בניגוד אליהם, לא היה למה להשוות. בעיקר קיוויתי שהבטן תישאר ריקה מטפילים ושהאירוע יעבור בשלום. כיף זה בונוס. עכשיו כבר ניתן לקבוע שאחרי כמעט שלושה שבועות, לא רק שנשארנו משפחה עם קווי אישיות שפויים יחסית ואהבה זה כלפי זה, אלא אפילו התחזקנו. ילדה שעוד לא מלאו לה שלושה אביבים לא צריכה גיבושים של הצבא המצרי על הראש (אם כי זאת ספציפית יכולה להעביר אותם, בקשיחות יתר), אבל ברגע ששינינו לה את תנאי הגידול ראינו את הפלא קורה באופן מיידי. התחינות להרמה על הידיים וההתפנקויות היומיומיות פינו את מקומן לחקר אמיתי ועמוק של הסביבה. הילד בכלל נהיה שפן סלעים, מדלג לו יחף מאבן לאבן, מתחרה במהירות ובזהירות עם כאלה בעלי מפתח רגליים גדול פי שלושה. אי אפשר להוציא מילדים את הברק הזה בבית. לא אצלנו בבית, לפחות. הכל בטוח מדי וסטרילי מדי ומטריח מדי, ולמה בכלל לעשות את המאמץ אם אפשר להישאר במקום? זאת אומרת, אנחנו מטיילים וקופצים ומשתוללים אבל כמו כולם. אי אפשר להעביר את תחושת החופש הזו בלי להיות באמת מנותק מהסביבה הטבעית, השגרתית. בבית תמיד יש דברים לעשות. יש עבודה על הראש וכלים בכיור ודברים להכין למחר וסידורים ובישולים וכביסות. גם כשאני איתם פיזית, אני איתם במחשבה ב–70%, במקרה הטוב, וזו מסקנה קשה. 

באחת הנסיעות האלה, שארכה הרבה יותר מדי שעות, בכביש דו–סטרי שבקושי הייתי נותנת לו חד–סטרי לאופנוע, בעוד התהום מימין תלולה ועמוקה כל כך, חשבתי שטעיתי. חופשה משפחתית מנותקת אפשר לעשות גם  במקומות שגרתיים ולא רק בכאלה שלא הוגדרו כ״דרך המוות״ רק כי כבר יש אחת כזו במקום אחר. בדיעבד, גם לנסיעה מתישה כזו באוטו היה תפקיד משמעותי בגילוי מחדש של הילדים. גילינו איך להצחיק אותם בדרכים שלא ידענו, גילינו כמה הם מסוגלים להכיל. הם גילו איך להתאפק ואיך להתמודד עם שעמום באוטו, ובתמורה הם הכירו עולם שלא היו יכולים בכלל לדמיין. הם האכילו קופים ונדהמו לראות פרות מסתובבות ברחוב כמו חתולים אצלנו - תופעה שהצליחה לרגש אותם עד היום האחרון של הטיול, כל פעם מחדש. הם שחו באוקיינוס וראו דולפינים שוחים, עקבו אחרי סרטנים בקונכיות שלהם ואספו אבנים וצדפים. כמו בספרים שקראתי, כמו בחלומות שחלמתי.
אז בעוד כמה שנים, במקרה הטוב, הם לא יזכרו כלום מהטיול הזה. אז מה? הם זוכרים אותו עכשיו. הם זוכרים איך פרפרים עפו מסביב לראש שלהם במפל הגבוה ההוא שטיפסנו אליו, ואיך לכל חייל הודי בטקס שאליו נקלענו בטעות, הייתה כומתה מצחיקה אחרת. הם זוכרים עכשיו איך רק לפני שבועיים שטנו בסירה והאכלנו את הקופים על הגשר בבננות. הם זוכרים את הטיקות ואת השמות המצחיקים של הערים ואת האנשים שנראים קצת שונה מהם ושכל הזמן ביקשו להצטלם איתם ולגעת בשיער הצהוב הזה שלהם. הם זוכרים את האנשים שגרים ברחוב וישנים על עיתונים באיי תנועה ואת עוצמת הפאר של הטאג׳ מהאל ושל מקדש אקשדרהם. ויותר מהכל, הם זוכרים איך זה להיות עם אבא ואמא שלהם זמן ארוך ואינטנסיבי לבד, בלי שאחרים ידרשו נתח מהזמן הזה.
וואללה, נפתחו לי הצ׳אקרות, מה שזה לא אומר. הייתה לי הארה, מצאתי את עצמי, התחברתי, השתניתי, התגמשתי, התפתחתי. לא במובן הניו אייג׳י ולא כי עשיתי מדיטציה, אלא כי הודו הכריחה אותי להיות עם הילדים שלי ים זמן במונחים יומיומיים ואהבתי כל רגע. עכשיו אני קיטשית ודביקה ורוצה להשאיר את התחושה הזו כמה שיותר זמן לפני שהציניות והשעון מעל הראש יחזרו להלום. הנה היא כבר חולפת.