מה שהוא לא לקח בחשבון זה שנשיא הוא לא מנכ"ל המדינה. ראש הרשות המבצעת בדמוקרטיה הוא מתווה הדרך, קובע המדיניות הראשי ואיש החזון. מה שנדרש ממנהיג מוצלח לא הוגדר מעולם. אפשר לדבר על אינטואיציה, על יכולת לפענח את רצון העם, אבל גם על היכולת לזהות מתי להעדיף את מה שרצוי לעם, על פני מה שהעם רוצה, ולהיות מסוגל להוביל מהלכים שנויים במחלוקת אל לב הקונצנזוס הלאומי, או אלי הכרעה.
ברור שצריך שכל ישר, כישור אשר לא נלמד בשום אקדמיה, ושגם עשרה תארים ותפקידי עבר לא יקנו לך. אבל גם שכל ישר הוא כישור הכרחי, אך לא מספיק. מנהיג נדרש "לדעת מה לעשות" ולעשות זאת.
לעומתו, הארי טרומן לא היה נבחר במכרז אפילו לנהל סופרמרקט. זה לא הפריע לחנווני ממיזורי, שנקרא בתחילת 1945 להיכנס לנעליו של רוזוולט (שנפטר בעיצומה של המלחמה), לנסוע חסר ניסיון והמום לוועידה ההיסטורית בפוטסדאם, להתייצב מול סטלין, ולתקן חלק מהטעויות שעשה רוזוולט העייף והחולה.
בחלקו נפל להיות האדם האחד והיחיד בהיסטוריה העולמית שלחץ על הכפתור האדום והביא לסיומה מלחמה שנמשכה שנים. הוא המשיך לכהן עד 1952 והעניק לארה"ב שבעשנים מהטובות בתולדותיה.
מערכת הבחירות הנוכחית מוצגת כבחירה בין שתי רעות חולות, המחייבת "לסתום את האף" ולהצביע. אני לא שותף לדעה הזאת. אני סבור שהפריימריז לא משקרים. שבדמוקרטיה חופשית כמו ארה"ב יש משמעות לחוכמת ההמונים וששני המועמדים אינם קוטלי קנים.
דונלד טראמפ, לעומתה, סופג נחשולי התנגדות מתוככי המפלגה הרפובליקנית, משום שהוא צנח לתוכה ולא צמח בתוכה. הוא הולך נגד הזרם הממסדי־מפלגתי, מציע רוח רעננה ולא שגרתית ואישיות חזקה של אדם למוד ניסיון.
הבחירה שבפניה ניצב הבוחר האמריקאי, היא אם לדבוק במוכר או לגלות אומץ לב ולבחור במשהו חדש. ואת הבחירה שלי בדונלד טראמפ סיכם אלברט איינשטיין במילים הבאות: "איננו יכולים לפתור את בעיותינו באמצעות אותה צורת מחשבה שיצרה אותן".
התרעות פיקוד העורף