אפשר לומר שהתמכרתי. בשבועות האחרונים השתלטה על מסך הטלוויזיה שלי תוכנית בישול מוכרת במיוחד. הפתעתי את עצמי בהתמכרות הזו. במהותי אני סולד מהמיתיזציה שעושים לתחום המזון ולעוסקים בו, ונראה לי מעט מטורף ששפים הפכו לאלילים. במשדרים המדוברים מתמודדים שרק מבקשים שיכירו בגדולתם הקולינרית, מטגנים, מאדים, קוצצים, יוצקים, בוחשים, טובלים, מתבלים ומגישים לארבעה שופטים בכירים, שטועמים ואחר כבוד קובעים שאדם אחד ימשיך ויקבל הזדמנות לזכות בתהילת עולם בעוד רעהו ייאלץ להסתפק במטבח המשפחתי. עיני בולסות בסקרנות וברעב גרגרני כל מנה ששוטפת את המסך כשהמתח, אוי המתח הארור, שוב ושוב חונק אותי. האם המטעם המרוקאי ינעם לחכו של רושפלד? אילו התפלפלויות אייל שני ישחרר לאוויר העולם אחרי שיטבול לחם בתבשיל מתעתע? וכיצד חיים כהן ומיכל אנסקי ימתיקו את גלולת המרירות שהמודחים ייאלצו לבלוע?

בסופו של כל פרק אני עורך דין וחשבון ארוך עם עצמי על מצבי הקולינרי. בתום הרהורים ארוכים עלי להתוודות: המצב בזירה הזאת, חברים, עגום במיוחד. מעולם לא הייתי חסיד של מאכלי גורמה מכל סוג שהוא. חמור מזה, אני מתקשה להבין את התרבות שמאדירה אנינות ופלצנות. בהתאם לכך, בכל פעם שזוגתי מצהירה שהגיע הזמן לצאת לבילוי שכולל מזון תוך שימוש בטענה שחיינו המשותפים אט־אט מתמוססים לתוך שגרה שכוללת ספת איקאה וסלון בגבעתיים, אני מביט בה ונושא נאום נמרץ בגנות האכילה בחוץ שמתבסס על מספר עקרונות: במסעדה מלוכלך, יקר, ועכברים מהלכים שם חופשי. למסקנה הזו הגעתי אחרי שראיתי בעבר, בעודי סועד במקום נחשב במיוחד, עכבר בגודל קבב כפול מסתובב בין רגלי הטבחים באין מפריע, תוך שהוא דוגם ממנת היום בנגיסות קטנות.

מלבד הלקונה בענייני היגיינה, מלצרים במקומות מהסוג הזה נוטים להיות עצלים ומתנשאים. למרות זאת, אפילו אם שירותם גרוע ומעליב, הנך נדרש לתגמל אותם בטיפ שגודלו כגודל החוב הלאומי של ונצואלה, אחרת תישלח לגלות שיימינג נוראית. אם ספגת את כל החוסרים הללו בשוויון נפש, בסוף, האוכל שמוגש עמוס - בדרך כלל - בתחכום מצועצע, עטוף בכלים ביזאריים ומעוטר במוזיקה מחרידה, שמעוררים געגוע לשניצל פשוט, מג'דרה וחצי מלפפון חמוץ על צלחת ביתית.

לצד כל הגורמים הללו ישנה בעיה סובייקטיבית חמורה אף יותר שהורסת עבורי סופית את חוויית המסעדות. החך שלי עגלה. היכולת שלי לעמוד על ההבדל בין תימין לרוזמרין, בין כורכום לבורגול ובין בשר עגל לטופו מעובד, היא אפסית. בגופי שוכנים כנראה בהרמוניה בהמת משק מוגבלת ובלוטות טעם קהות ואדישות. שיני טוחנות כל דבר ברמת רגישות וכבוד זהה. חצץ או מעדנים, אין לי מושג מה נכנס. כל עוד הבטן התמלאה, שמח וטוב לי.

כדי למנוע את האסון הממשמש ובא כששאלת היציאה עולה, אני מנסה בדרכי כחש להניא את זוגתי מהתבייתות על מסעדה תל אביבית נחשקת ובמקום זאת אני מעלה על נס את איכותה הבלתי מתפשרת של מזללת "הפלאפל התימני" השוכנת במרחק שני רחובות מביתי. המקום הנדון עולה בתמורה שהוא מעניק לסועד על כל ארוחת מישלין שניתן להשיג. כדאי להבהיר, לפני הכל, שלמרות השם המחייב אין שום תימני מאחורי דלפקיו של המוסד הזה, ובעל המקום, להבנתי, לא נולד בצנעא.

באופן בלתי מוסבר כל מנה שמזמינים במקום עולה בדיוק אותו מחיר. חזה עוף ותפוחי אדמה צהבהבים - 30 שקל. ספגטי ושניצל - 30 שקל. פלאפל ופתיתים - 30 שקל. לא רק המחיר זהה גם האינטונציה שבה נעשית ההזמנה חוזרת על עצמה כניגון מעורר תיאבון. תבקש חזה עוף, יצעק המנהל בקול מסלסל ובקצב קבוע לעבר קצה המטבח: "חזה עוף אחדדד". תתחנן לקובה וסלט, יכרוז: "קובה וסלט אחדדד".

בכל פעם שאני מגיע להשביע את רעבוני אצל התימני שאינו תימני, שני העובדים ובעל הבית מזהים את פני אך אינם יודעים מדוע. או אז יתפתח משחק חידות שיחזור על עצמו כטקס קדוש ובמרכזו השאלה מהיכן הנני מוכר להם ואיפה ראו אותי לאחרונה. בסוף דיון ער הם בדרך כלל יקבלו את הסברי על הקשר שלי לתחום הטלוויזיה, אבל, למרבה הצער, ברגע שאעזוב, השיח והעובדות יישכחו כלא היו, ובחזרתי לשם, אחרי מספר ימים, יביטו בי השלושה בתימהון וינסו שוב לברר על אודותי.

השבוע ניסיתי תרגיל. הגעתי לפלאפל כהרגלי. כששאלו מאיפה הם מכירים אותי עניתי להם ששמי אייל שני. בעל הבית הביט בי ארוכות, עיקם את פניו כלא מאמין ולראשונה מאז שכף רגלי דרכה שם האריך עמי בשיחה שבסיומה התריס כלפי: "אתה בטוח?".
"כן, אני אייל שני". השבתי. "שמעתי שהאוכל פה ייחודי והגעתי לבדוק". קבעתי במסתוריות.
"בסדר גמור". התרצה. "מה תרצה?".
"חזה עוף וסלטים", דרשתי כשף בעל זכויות.
"סלט וחזה עוף אחדדד", הרים קריאה למטבח. "30 שקל, בבקשה".