יש אנשים במדינה שעדיין מאמינים שהמתנחלים הם חבורת ערפדים מוצצי דם, שמקור שמחתם הוא סבלם של הזולת, בין שהוא פלסטיני עשוק ובין שהוא שמאלני מפונפן. אבל רוב העם כבר התפכח מהקריקטורה השקרית של המתנחל עם העוזי, הדובון והסנדלים. רוב הציבור כבר מבין שמדובר בציבור ערכי, אם לא הערכי ביותר שמסתובב בין הים לירדן. והאנשים האלה, שחלקם תמימים ורובם טובים מאוד מאוד, באו לשבת במה שהם ראו כנחלת אבותיהם, מלאי התרגשות ואידיאליזם. ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר השמאלניות שבהן, הקימו להם יישובים, נטעו עץ ומימנו תשתיות, ואפילו סבסדו קצת שמירה ואיזה קו חשמל.
והחבר'ה ישבו, בתחילה בקרוואנים ואחר כך בבתים אמיתיים עם משכנתה אמיתית, שם יכלו לפשוט את הדובון המדומיין ולהרגיש כמו אזרח רגיל. עד שבוקר אחד הודיעו להם שהם פושעים וגזלנים, ושהאדמה שעליה בנו את בתיהם אינה שייכת למדינה, אלא לפלסטיני עלום, ועליהם לחשב מסלול מחדש, כי השופל בדרך.
כשקבלנים אומרים "נסתדר" הם מתכוונים – נגיע לפשרה. זה מה שחוק ההסדרה אמור לעשות, לפתוח את העניין למשא ומתן בין בעלי הקרקעות לבין אלו היושבים עליהן בטעות, באישור הממשלה. הפיצוי שהפלסטינים יקבלו יהיה נדיב, נדיב מאוד. האם גם בית המשפט רוצה למצב עצמו כמי שפועל נגד המתנחלים על גב הערבים או שאולי הפעם, סוף־סוף, נוכל להסתדר?
התרעות פיקוד העורף