אלים, גס רוח, וולגרי, מיזוגן, אדם שמפיץ שנאה וגזענות. איש שרואה במהגרים אסון, בנשים - חפץ שאפשר לתפוס אותו באיבר המין, בתקשורת - אויב. אדם שנתמך על ידי פטרונו של נתניהו. מישהו שבחיים לא ישפיע על ישראל במשא ומתן, שמבחינתו האסלאם הקיצוני הוא סכנה ברורה ומיידית עד כדי כך שהוא מוכן להשתמש בביטוי "האסלאם הקיצוני". זה האיש שנבחר להיות נשיא ארצות הברית. זה האיש שניצחונו נתפס כמכה לשמאל הישראלי, כמעט באותו קנה מידה שבו נתפס ניצחונו האחרון של נתניהו. ברגע שהוא נבחר אבד הסיכוי לתהליך, אבדה התקווה. על העולם השתלטו ערכים שעד עכשיו, נדמה היה, ששולטים רק בארץ.
אבל לשמאל הישראלי יש נטייה לתמוך במועמדים חלשים ואז להאשים את הציבור בכך שהוא לא נופל לרגליהם. יצחק הרצוג, האיש שאמור להנהיג את האופוזיציה, הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. אדם נחמד מאוד, אינטליגנטי, איש שיחה נעים הליכות. אבל מה, זגזגן, נטול אומץ ולחלוטין לא כריזמטי. מרבית הציבור הישראלי לא מעריץ את נתניהו. מרבית הציבור האמריקאי לא מעריץ את טראמפ. אבל החלופה שהשמאל הציע לו, בשני המקרים, היא מעליבה.
כן, הישראלים זזו ימינה, הם לא מאמינים לפלסטינים והם פוחדים מערבים. וכן, האמריקאים מבוהלים מדאע”ש וממספר הזרים. זאת מגמה עולמית, יש לה יסוד במציאות, זאת לא איזו גחמה וזה לא רעיון אמורפי. ההסתה של מנהיגי הימין נופלת על קרקע פורייה, על משהו שקיים. לשמאל יש נטייה לזלזל בפחד; פחד זאת תכונה ימנית, לא כלל־אנושית. ברמה האישית אנחנו מטפלים בפחדים, הולכים לאנשי מקצוע, משלמים הון. אבל ברמה הלאומית אנחנו מטאטאים אותו מתחת לשטיח, אפילו בזים לו בסתר לבנו.
ולכן אל מול הפחדים הלאומיים, אנחנו מציבים אנשים שלא מסוגלים להתמודד איתם. אנשים שאין לך שום יכולת להתחבר אליהם וללכת איתם מהלב, לסמוך עליהם. וכשמגיעות הבחירות אנחנו ממש בהלם שבוז’י וציפי, בקמפיין מביך, לא הצליחו לנצח. ושקלינטון, בקמפיין מביך לא פחות, איבדה מדינות שהיו אצל אובמה בכיס. בעידן כזה, כדי לנצח, מועמד המרכז־שמאל חייב להיות מבריק. אי אפשר לנצח שנאה והסתה ופחד בבינוניות.
התרעות פיקוד העורף