נאמר שאתם דוהרים על הכביש לירושלים בדרך לפגישה חשובה. בתחילת העלייה ההררית המנוע שובק חיים והרכב הופך לגרוטאה דוממת בשול הכביש. אחרי שתרטנו מיוזעים, תזעיקו סיוע וברוב כבוד תגררו את עצמכם למוסך. בתום מספר שעות וחמש כוסות קפה שחור יגיח בעל המקום ויטען שהוחלפו הפלאגים והפלטינות ושהחיישן האלקטרוני האחורי, שמורכב משבבים אלקטרוניים יפניים, שופץ. למרבה הצער, זמן קצר לאחר מכן ישובו הליקויים לפקוד את חייכם. בחוסר אונים מהול בזעם תאוצו שוב לבעל המקצוע כדי להעמיד אותו על טעותו ולדרוש צדק. בלהט הוויכוח תאיימו עליו בשיימינג, בדיווח לרשות להגנת הצרכן, לחיים הכט ולנציג האו"ם.
ההיגיון ברור. לנותני שירות עומדת חובת אמינות ומקצועיות. אם אין לאותו גורם הידע המתאים, עליו למצוא תחום אחר, להתמקצע, או לתת דין וחשבון על מעשיו והתחזותו. כך עולמנו פועל. בניגוד לנוהל התקין הזה ישנו עיסוק שבו חוקי הלוגיקה הללו אינם תקפים, ובהתאם לכך בני אדם המתמחים בו אינם נושאים באחריות מקצועית ברגעי כישלון.
בשלב הזה נכנסים לתמונה גם האלגוריתם שמפעיל את הרשתות החברתיות ובחירת החברים והצייצנים בהן, שבונים לכל אדם את הפיד שלו. באופן מטעה, הגורמים הללו יוצרים מצב כמעט אוטיסטי, שבו לכאורה אנו חיים בסביבה שמאוכלסת בעיקר בידי גורמים החולקים את דעותינו, ולכן נדמה לנו שכולם חושבים כמונו. בהסתמך על המציאות הזו סברו אותם פרשנים שהם מדייקים בהערכותיהם ושהכלל תופס את המצב כמותם. לצערם, יום הבחירות הגיע והתחזיות התבדו. הציבור האמריקאי אמר את דברו, ולמרבה התדהמה לא התחשב בדברי הפרשנים הישראלים.
מדובר במפח נפש אדיר לפרשן ולצרכן המידע. לאורך תקופה ארוכה מאוד הוזנו במידע שגוי. אילו החמצה מקצועית כזו הייתה מתרחשת בתחומי מקצוע אחרים, אני מניח שהגורם ששגה באופן כל כך חריף היה עושה חשבון נפש ומבקש מלקוחותיו מחילה. אבל בזירה התקשורתית הכל הולך. אין דין ואין דיין. הפרשנים לא הכו על חטא ולא בטיח. שניות אחרי הפיאסקו אותם טייקוני מידע וענקי טוויטר המשיכו להפריח הערכות חדשות בוטחות ושוב, סובייקטיביות לחלוטין.
לפני שנים, כשעבדתי באחד מערוצי התקשורת המרכזיים בישראל, הפטנט הפרשני נגלה בפני במלוא פריכותו. באחד הימים דנתי בלהט עם הממונים עלי בנוגע לנושא שהיה קשור לתחום שאותו סיקרתי. אחרי שיח ארוך ובחינה אם אייטם מסוים ראוי לפרסום, הגענו למבוי סתום. בלבי ידעתי שהצדק איתי וחשוב שהמידע המדובר יגיע לציבור. התעקשתי. למרות זאת הבוסים חלקו על השקפתי.
כדי ליישב את הפער פנינו לפרשן ידוע שהסתובב במקרה במערכת. לאותו אדם בעל מעמד מרשים ורם במיליה התקשורתי, יצא שם של ידען מעמיק. אינטלקטואל מבריק. בחיל ורעדה פנינו אליו לטובת יישוב הקרע. בסיום סבב הפצרות ותחנונים הואיל להעניק לנו דקה מזמנו. הצגנו בפניו את הקושי.
בלי להמתין, בשליפה כמעט מיידית, השיב על השאלה הנדונה במטר של מלל שוצף שכלל בעיקר מידע שגוי וחלקי וטיעונים הזויים. הרטוריקה שלו הייתה מדהימה, הטיעונים קצת פחות, אבל הביטחון העצמי והיוהרה שהפיץ השאירו אותי מגומגם. הפסדתי במערכה. ניסיתי להסביר את עצמי בהיגיון, אבל כמות התוכן, שהייתה בלתי רלוונטית ברובה, שבקעה מגרונו, שטפה אותי. הממונים נשבו, כמו תמיד, בקסם וקבעו שהאייטם ירד. הייתי המום. לקח לי שעות להירגע. איך יכול להיות שהם, אנשי מקצוע מיומנים, האזינו לקשקוש ההוא ולא לעובדות? עד היום אני מבכה את מותה של אותה פיסת מידע שנקברה לנצח בגללו.
התרעות פיקוד העורף