1. ההיתקלות באש של לוחמי צה"ל ברמת הגולן עם חוליה של ארבעה לוחמים מארגון סורי המזוהה עם דאע"ש, שאירעה השבוע, הייתה תקלה - גם של הלוחמים (שפעלו כשורה) וגם של אנשי ארגון "המדינה האסלאמית". לא לצה"ל ולא לדאע"ש יש כעת עניין לחמם את גבול הגולן. יש להם מספיק צרות על הראש. לישראל יש עניין לשמור על גבול שקט ולא לאפשר למלחמת הכל בכל בסוריה להשפיע על גבולנו הצפוני. אנחנו עוקבים בערנות, מגיבים בירי על ירי, מבצעים פעולות הומניטריות ומפתחים בעזרת פעולות של סיוע אזרחי מעין “רצועת ביטחון" אוהדת בכפרים הסוריים הסמוכים לגבול. 

הגבול הרגוע והשלו בגולן - שהתנהל כך שנים מאז הסכמי שביתת הנשק בהקפדה מלאה של אסד האב ואסד הבן - כבר לא כל כך תקף. אולם שיקולים של סדרי עדיפויות בצד של דאע"ש, של הבנת “התעריף" בצד של אסד ושל אחריות בצד הישראלי מביאים לגבול מאותגר ונפיץ, אך בסך הכל נשלט ומבוקר. המדיניות של ליברמן ואיזנקוט בתוך “התפיסה האחראית" בגבול הגולן, היא שעל כל ירי יש להשיב בירי - גם ברמה הטקטית תוך כדי היתקלות, וגם ברמה האסטרטגית, על מנת לגבות מחיר על הפרה.

זה ברמת הגולן. במרחק קילומטרים ממנה - אסון לאומי והומניטרי שסופו לא נראה והשיקום בעקבותיו, אם בכלל, יארך שנים ארוכות ואולי יהווה הזדמנות לישראל. ובינתיים, גבול ישראל־סוריה בגולן לחוד, וגבול סוריה־לבנון לחוד. שם, ממשיך צה"ל (על פי פרסומים זרים), בתיאום או לפחות בהבנה עם רוסיה, לפעול למניעת העברת נשק אסטרטגי ושיירות של תחמושת משטח סוריה לידי חיזבאללה בלבנון. כמעט כל יום, בכל דרך. 



2. בנימין נתניהו כראש ממשלה החליט לרכוש צוללות בניגוד לדעת מערכת הביטחון ובהתנגדות חריפה של הצבא. אני מבקש להביא בפניכם רשימה חלקית של פרויקטים גדולים ויקרים ושל שינויים ארגוניים משמעותיים שראש הממשלה ושר הביטחון החליטו עליהם, למרות התנגדות חריפה של צה"ל והרמטכ"ל, שאותה הביעו בכתב ובעל פה בתוך המערכת והתקשורת. בצה"ל, מאז הקמתו, נרשמו רק שני שינויים ארגוניים משמעותיים. הראשון, הקמת מפקדת חילות השדה שתחתיה נכנסו חילות הרגלים, ההנדסה, השריון והתותחנים. והשני - הקמתו של פיקוד העורף המתקדם, שהחליף את הג"א המיתולוגי. על שתיהן החליט שר הביטחון דאז משה ארנס בשתי קדנציות שונות, תוך התנגדות חריפה של צה"ל ושל הרמטכ"ל. כיום, אף אחד בצה"ל לא מתאר לעצמו איך אפשר אחרת.

הלאה: כשארנס איתר את הצורך בלוויין ריגול צבאי, הוא ספג התנגדות גורפת מראש אמ"ן דאז אהוד ברק וממפקד חיל האוויר דאז, אביהו בן נון, שסירבו בגיבוי הרמטכ"ל דאז להקצות לכך תקציבי מחקר ופיתוח. ארנס התעקש, הקצה כספים והלוויין “אופק־9" מרחף לו כיום בחלל ומקנה למודיעין הישראלי ערך מוסף שלא יסולא בפז. 



כך היה בדיוק במקרה של פיתוח מערכת הנשק נגד טילים בליסטיים “חץ". רוב הצבא התנגד - והדרג המדיני פסק לחיוב. כך היה גם בהקמת גדר ההפרדה לאורך הקו הירוק ועוד ועוד. המקרה הזכור והטרי יותר הינו ההחלטה של שר הביטחון עמיר פרץ על פיתוח מערכת “כיפת ברזל" חרף התנגדות צה"ל, הרמטכ"ל ומשרד הביטחון. השר פרץ העז וניצח. בשני המקרים מדובר דווקא ביכולת של שרי ביטחון וראשי ממשלה “אזרחיים", שלא באו מתוך הצבא ולא היו מחויבים ל"קולקטיביות הרעיונית".

לרשימה האסטרטגית הזו אפשר להוסיף בהחלט גם את החלטתו של ראש הממשלה ושר הביטחון ברק, שהעז לבצע את הנסיגה מלבנון תוך התנגדות עזה וגלויה של הרמטכ"ל שאול מופז, של אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי ושל סגן השר אפרים סנה, ולמעשה - של כל המערכת הביטחונית. לכן, כשנתניהו מחליט בניגוד לדעתו של צה"ל לרכוש צוללות, לא רק שזה לא דבר שלילי - אלא אפילו חיובי. האחריות והסמכות שלו.

השאלה היא: האם היו לו שיקולים זרים? אני מעריך שלא. מה קרה בסביבתו? כיצד הייתה ההתנהלות של עורך הדין שמרון? האם פעלו כלל הגורמים במל"ל ביושר, וללא אג'נדות אישיות ומחויבויות זרות? והאם הגורמים הצבאיים בתוך חיל הים לא חרגו מפקודות ומנהלים? על כל אלה תענה רק חקירה, כואבת ככל שתהיה, אבל הכרחית.

3. מהעבר השני של קו הטלפון שלי הציג עצמו הפונה כ"נציג של הסוכנות לעסקים קטנים במשרד הכלכלה". לדבריו, מהנתונים שהגיעו אליהם, אני רשום כעצמאי וכבעל עסק קטן־בינוני, ומכאן שאני זכאי לסיוע של הסוכנות. הבחור הצעיר היה אדיב מאוד, מכוון שירות והסביר את העניין בתמצית ראויה: “אתה זכאי לפגישות ייעוץ חינם במשרדך. יחד איתך נבחן זכאות לקבלת הלוואות בערבות מדינה, פיתוח עסקי, שיווק דיגיטלי ופשוט - אנו נכונים עם המומחים שלנו לסייע לך, ללוות ולייעץ".

האמת היא שאף על פי שאני לא זקוק לייעוץ הזה, הערכתי מאוד את היוזמה והפנייה ויצאתי לברר במה מדובר. גיליתי שבמשרד הכלכלה והתעשייה פועלת סוכנות לעסקים קטנים ובינוניים המפעילה את מעוף, המקדם תוכניות סיוע באמצעות 39 סניפים ומרכזי עסקים ברחבי הארץ. סניפי מעוף מספקים לעסקים הקטנים שירותים בתחומי פיננסים, שיווק, צורכי שוק ומלווים את בעלי העסקים בהליכים בירוקרטיים, באיתור וגיוס מקורות מימון, בליווי עסקי ובכל ייעוץ אחר שצריך באמצעות סדנאות וליווי אישי. זאת ועוד: מרכזי עסקים ברחבי הארץ מעמידים מקום פיזי לפעילות של עסקים קטנים בראשית דרכם עד להבשלתם ויציאתם לדרך, ועוד ועוד. ואני, שלא ידעתי ולא הכרתי, שמחתי מאוד לדעת ולהכיר, ומאחר שהם פנו אלי ורצו להתעניין ולסייע, החלטתי אני להוקיר אותם, לעודד את הפעילות ולהביא לידיעת קוראי הנאמנים שיש בשירות הציבורי שלנו איים של איכות ומצוינות. שאפו.

4. כשהרמטכ"ל גדי איזנקוט קרב למועד מחצית הקדנציה שלו, אני, כמו רבים בציבור, מתפללים, כל אחד בדרכו, כי במשמרת שלו לא נדע עימותים צבאיים, מלחמות ושפיכות דמים. בתוך כך, אני בטוח כי בעוד אנחנו מתפללים לטוב - הרמטכ"ל ממלא את ייעודו ומכין את הצבא לרע. אם אכן ייענו התפילות, ייזכר איזנקוט כמפקד הצבא שבמשמרת שלו הוא נאלץ בעיקר לשמור על שלומו ועל שלמותו של צה"ל מפני החברה הישראלית המתלהמת, הקבוצות המתמרדות, הרשתות החברתיות האכזריות והפוליטיקאים שנעים בין ציוץ לציוץ בטוויטר ובין “שבת תרבות" אחת למשניה, תוך שהם בועטים בצה"ל ובמפקדיו משל היו כדור חבוט שעשה את שלו.

האחריות המוטלת על איזנקוט עצומה, והחזיתות רבות משמאל וימין, מחילונים ודתיים: למשפט אזריה, למשל, יש משקל בהשפעה הציבורית על אמון הציבור בצה"ל ועל המוטיבציה לגיוס, כמו למלחמה בינונית. לא פחות. לאמירות בבית הדין, לעדויות ולתהודתן בציבור, להבטחות של פוליטיקאים על חנינה לאזריה, ששמות את בית הדין הצבאי ללעג - יש השפעה דרמטית. 



משדר "עובדה" השבוע על צה"ל בחברון חשף תוהו ובוהו גדול. ערבוב בין פוליטיקה לצבא ופטרונות של מקומיים ותיקים ואידיאולוגיים על חיילים ומפקדים צעירים. והמשבר בין הציונות הדתית לצה"ל, ופרשת הזקנים, וענף תודעה יהודית, והתבטאות הרב יגאל בישיבת “בני דוד" והתערבות בג"ץ במינוי הרב הראשי לצה"ל. ומנגד, הוויכוח על נשים לוחמות בצוות טנק במלחמה. בעוד צה"ל פותח עוד ועוד מקצועות לחיילות - ויש חובלות וטייסות ונווטות ומפקדות חי"ר ובכל שנה יש מהן יותר ויותר וגם נשבר שיא במספר הקצינות הבכירות במטכ"ל - הנה בא הוויכוח על הטנקיסטיות שהפך לפוליטי. יש כאלה שיגידו “נשים בטנק עכשיו" ויש כאלה שיגידו “בואו נתחיל בשילוב בנות בחמישייה הפותחת של מכבי תל אביב ולא נעשה את הניסוי דווקא בשדה הקרב". 

בתוך כך למדתי כי רבים בציונות הדתית חשים שאין להם כיום כתובות בצה"ל ולא אוזן קשבת לדיאלוג, ואת אלה צריך צה"ל לכונן.

בינתיים, אני חושב כל הזמן על הרמטכ"ל שצריך לנווט בתוך כל הסחי הזה, לעתים לאחר לילה ללא שינה בחפ"ק קדמי שליווה לוחמים עד ששבו בשלום מעוד משימה עלומה בארץ אויב. וזה האתגר שלך, הרמטכ"ל איזנקוט. והוא כבד מנשוא. חזק ואמץ. שבת שלום.