כדאי לדעת: העיתונאי החוקר אריה אבנרי, שהלך לעולמו באפריל, הוא שחתום ראשון על הסקופ הגדול של פרשת הצוללות, וכן על שאר שערוריות באגפי הרכש של חיל הים וצה"ל, משרד הביטחון ולשכת ראש הממשלה. אבנרי הוא שחשף את פרשת אבריאל בר יוסף, בזכות מידע מהימן שקיבל מבכיר לשעבר בצה"ל ובשירות הציבורי (השם שמור במערכת) ערב מינויו של בר יוסף לראש המועצה לביטחון לאומי. זה היה בחודש מרץ, כשאבנרי היה כבר חולה במחלה סופנית, חודש לפני מותו. ממיטת חוליו הוא פנה ליועצים המשפטיים של משרד ראש הממשלה, נציבות שירות המדינה ומבקר המדינה והתריע על המינוי המיועד של בר יוסף.

"לתנועת אומ"ץ הגיע מידע משמעותי, לכאורה, על חשד לקבלת טובות הנאה ופעילות בניגוד עניינים של אותו בכיר מל"ל עם גורם פיננסי מרכזי בחו"ל, בעל אינטרסים כלכליים בשוק הגז הישראלי", כתב יושב הראש אבנרי. "לאור חשיבותה ומרכזיותה של המל"ל בביטחון הלאומי, וכדי שלא ניקלע שוב לפארסה של ביטול מינוי מרכזי לתפקיד ביטחוני, דורשת אומ"ץ כי טרם אישור המינוי ייבדקו החשדות ביסודיות ובדחיפות".



אבנרי ידע היטב איזה טייקון התביית על הפקיד הביטחוני הבכיר בר יוסף: הנוכל הגרמני־יהודי מייקל הרצוג. מטעמי ביטחון הוא לא הרחיב במכתב בפרטים על עלילותיהם של שניהם, אך הציע להעמיד את המקור שלו לרשות המשטרה. בסיפור המיוחד הזה, הסקופ האחרון, לא הסכים אבנרי לשתף גם לא את הקרובים אליו ביותר. הוא כן אמר להם שבקרוב צפויה להתפוצץ פרשה גדולה הקשורה בהצטיידות בחיל הים.

מרגע שנפתחה החקירה והתברר השבר הגדול במוסריות של אותו קצין לשעבר בצה"ל - קצין בדרג גבוה שמונה לתפקיד ביטחוני בכיר במשרד ראש הממשלה - החל לזלוג החוצה מידע שמסרו למשטרה גורמים שונים בחקירה הסמויה ובחקירה הגלויה. כך נודע ל"ידיעות אחרונות" ביולי על מעורבותו של בר יוסף, האיש של נתניהו במל"ל, בהסדרי שינוע הגז מהבארות בים התיכון על פי מתווה הרצוג הנכלולי מאוסטריה. כך נודע הסיפור על מחלוקת הצוללות הגדולה בין יעלון ובין נתניהו, שהגיע לבן כספית באוקטובר, ומיד אחריו גם המידע הפנטסטי על עו"ד דוד שמרון, שהגיע לרביב דרוקר בנובמבר.

אבריאל בר-יוסף. צילום: ללא

אריה אבנרי כבר לא היה אז בחיים ומן הסתם לא היה יכול להפיץ את המידע הבלעדי שלו באמצעות ה"הודעות לעיתונות" המפורסמות שלו, הארכאיות משהו. אותן הודעות של אומ"ץ בראשותו קידמו כאן פרשות, קטנות וגדולות, על אפם ועל חמתם של המו"לים הגדולים נוני מוזס ועופר נמרודי, שהפנו לו עורף בדיוק כמו קבוצת עיתונאים מסוימת, שהיא איכותנית בעיני עצמה. הכי הכאיבה לו כתבה שפרסם עליו "מוסף הארץ" בדצמבר 2006, בשיאן של פרשות אולמרט. אבנרי היה אויב הציבור מספר אחת של אולמרט בימים שבהם סורסו העיתונאים החוקרים ב"ידיעות" על ידי המו"ל שלהם, ואילו עיתונאי "הארץ" שקשקו משלל פרקליטי היוקרה, שלהם ושל אולמרט.

באותה כתבה הם באו לברך לכאורה את אביר המלחמה בשחיתות, אבל בפועל הם רק לעגו לעיתונאי, שעם אשתו זיווה הציג בגלריה לאמנות עמליה ארבל יצירת אמנות ייחודית: פיסת בד יוטה שהדביקו מעליה דפי תביעות דיבה שהגישו נגדו טייקונים ופוליטיקאים.

רצה הגורל ובמורשת של עורך המוסף דאז, ניר בכר, יהיה כתוב לעד כי הוא הוא שגנז בגופו ובכורסתו את התחקיר על יקיר הברנז'ה האיכותנית, רונאל פישר - עוד יעד חמקמק של אבנרי - ואילו על שמו של אבנרי קוראים השבוע לצמיתות את אות אומ"ץ בטקס השנתי של התנועה. עם הזוכים באות המופת הראשון על שמו נמנה השופט אהרן ברק.

השערורייה האחרונה

הטקס הזה יצא לדרך לא לפני שאבנרי המת, מלמעלה, חולל עוד שערורייה אחת קטנה: קברניטי אומ"ץ שהוא הותיר למטה הסכימו ברגע אחד של הסחת הדעת לקבל את הזמנתו של ראש עיריית רמת גן ישראל זינגר לערוך את הטקס השנתי באולם עירוני - ושהעירייה תממן את עלויותיו. שוד ושבר - ראש עירייה חשוד בשחיתות ינאם באירוע של אומ"ץ? אבנרי בחיים לא היה מאשר דבר כזה, וכך גם מוקירי מורשתו אשר הקימו קול זעקה עד שהנהלת התנועה התעשתה. האירוע הועבר לאולם בהרצליה השכנה, ואלפי ההזמנות שנשלחו בוטלו ונשלחו מחדש.

זינגר היה פעם מקור מודיעיני של אבנרי, שהביא לו אין ספור סיפורים על ראש עיריית רמת גן הקודם צבי בר, שהורשע ונשפט לחמש שנות מאסר. אבנרי הפנה עורף לזינגר ודחף לחקירות נגדו מרגע שבמערכת הבחירות האחרונה הוא התמודד על ראשות העירייה, בברכת ראש העירייה המושחת בר.

התמודדות זו הסתיימה בניצחון דחוק בבחירות, אבל גם במעצר מתוקשר של זינגר ובהמלצה של המשטרה להגיש נגדו כתב אישום על שוחד בחירות.
אבנרי היה אשכנזי "טיפוסי", ניחן בחוש צדק מפותח, ובמשך עשרות שנים היה מקורב מאוד לראשי המשק ולפוליטיקאים. אבל זה לא מנע ממנו "להתהפך" עליהם כשצריך, כמיטב המסורת העיתונאית. זינגר הוא רק דוגמה אחת; ח"כ אברהם שפירא המנוח היה מקור וחבר אישי קרוב ש"חטף" מאבנרי ספר שלם ("הגביר") לאחר שהתברר שבשעה ששימש יושב ראש ועדת הכספים הוא הוביל מהלכים שסייעו לו למחוק את החובות של מפעל "שטיחי כרמל" אשר היה בבעלותו, ובגד בחברם המשותף, יו"ר בנק הפועלים דאז יעקב לוינסון.

השרה לשעבר דליה איציק הייתה גם היא חברה קרובה שספגה ממנו מאמרי שטנה מרגע שנודע על חקירות מבקר המדינה בעניינה (הן הסתיימו ללא כלום). במקרה של פואד בן אליעזר המנוח היה הסיפור הפוך, וחשף את האנושיות המיוחדת של אבנרי. מצד אחד הוא אסף נגדו תיבת פנדורה קטנה הרבה לפני חקירת המשטרה בפרשת ג'קי בן זקן ואברהם נניקשווילי. מצד שני כאשר פואד ורעייתו פנו אליו ותיארו את מצב בריאותו הקשה, הוא נסחט רגשית וירד מהסיפור. הקלסר על פואד נשמר, וחלקים ממנו יצאו בהמשך במסגרת הטור השבועי שהוא פרסם בשנים האחרונות באתר של חברו הקרוב יואב יצחק.
"אריה היה בור סוד שאינו מאבד טיפה", אומר עו"ד פיני פישלר, עוד חבר קרוב במיוחד. "הוא זכר את כל הפרטים הקטנים, וידע לעשות לינקים בין פרשות ישנות וחדשות מימין ומשמאל. הוא היה קונספירטיבי במובן החיובי של המילה, קצין המודיעין האולטימטיבי, הרבה לפני שגוגל בא לעולם".

אבנרי נהג להתעורר בארבע לפנות בוקר ולעבור על כל העיתונים ואתרי החדשות, כדי להתקשר בשש בבוקר לכל הקונספירטורים שלו בתקשורת. הוא חילק להם סיפורים במשפטים נרגנים קצרים, וטרק טלפונים בלי להמתין לתשובה. "תסתדר... ותשלח לי עותק", היה אומר.

היו לו קשרים מעולים עם מבקרי המדינה לדורותיהם ועם בכירי המשרד, אבל קשר נדיר במיוחד היה לו עם המבקר הקודם, מיכה לינדנשטראוס הנחשב למנקה האורוות האולטימטיבי של המגזר הציבורי בכל הזמנים. בתקופת לינדנשטראוס פרחו מאוד תנועת אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון, וכך גם המאבק בשחיתות הציבורית, שהגיע לתודעה ציבורית רחבה בזכות סדרת כתבי אישום נגד פוליטיקאים בכירים. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, היה קשוב אף הוא לאבנרי; נרקם ביניהם קשר אישי קרוב במיוחד, ומזוז אף קיבל אותו במשרדו לפגישת פרידה ביום האחרון לתפקידו.

את הקשרים של אבנרי עם המשטרה הוא טיפח באמצעות קציני משטרה בכירים בדימוס, לרבות ניצבים לשעבר. הם שהיו מאשרים לו פרטים ואף מביאים מידע אותנטי בימים שבהם הדלפות לא הוגדרו אסון לאומי בידי פוליטיקאים ועיתונאים טהרנים אשר נאבקים עד היום במהות של העיתונות החוקרת.
"אריה אבנרי היה העיתונאי החוקר הראשון במדינת ישראל", אומר יו"ר אומ"ץ הנוכחי, מעוזיה סגל. הוא מתאר את סיפוריו הגדולים של אבנרי - מהיעלמות הילד היהודי יוסל'ה שוחמכר בשנות ה־60, דרך שערוריית המרינה בהרצליה של אלי לנדאו ועד הקמפיין נגד מנכ"ל המדינה לשעבר, ח"כ אברהם שפירא.
"כאשר הספר 'הגביר' נאסר לפרסום, הפך אריה לדחוי ב'ידיעות אחרונות', וכל חבריו עזבו אותו", משחזר סגל. "אבל מאז שהוא ניצח בבית המשפט והספר הותר לפרסום בגרסה מתוקנת, הוא נלחם עד יום מותו במושחתים באמצעות אגודת העיתונאים שנבחר לעמוד בראשה, ובאמצעות עמותת אמיתי ותנועת אומ"ץ, שהיה לי הכבוד להקים אותן איתו.

"אריה נתן בית למאות חושפי שחיתויות, ותמיד עמד בפרונט. מה לא כתבו עליו מקטרגיו, אבל הוא דבק בקומץ האנשים שהלכו איתו ונלחמו בעבורו בתנועה ללא אמצעים כספיים. האמצעי היחיד שלנו הוא המעמד הערכי. המדינה טעתה בכך שלא העניקה לו את פרס ישראל, וכך גם מועצת העיתונות שלא הכירה בערכו עד היום או התקשורת הישראלית, שבקושי התייחסה לפטירתו".

רשימות נוספות של אמיר זוהר ב־POSTA.CO.IL
tguvot@maariv.co.il

כתם בתעודת השחרור מצה"ל

חייל משוחרר הגיש לבג"ץ עתירה. הוא ביקש להורות לצה"ל שימחק את המילים "התנהגות רעה" ו"אינה מניחה את הדעת" מתעודת השחרור שלו. 
בעתירה נטען כי השימוש של צה"ל במונחים וציונים בתעודת השחרור - יש בו משום אמצעי ענישה עקיף ומכביד נוסף על חיילים אשר כבר נענשו במהלך שירותם הצבאי, אם בריתוקים ובנזיפות ואם במאסרים בכלא הצבאי.

"התעודה היא אות קלון לכל חייו, יש בכך כדי לפגוע בעתידם המקצועי של חיילים, ביכולתם לרכוש השכלה ולמצוא מקום עבודה ראוי", אמרו עורכי דינו של המשוחרר. מעבר לפגיעה בשם הטוב, להגדרה "התנהגות רעה" יש השלכות כלכליות המונעות ממי שקיבל אותה את קבלת מענק השחרור והפיקדון, וכן הקלות המגיעות לחיילים משוחררים בביטוח, הלאומי למשל.

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מלי ורוצלבסקי ועו"ד דקלה צרפתי־דלג'ו מהמחלקה לסיוע משפטי במשרד המשפטים בניהולו של עו"ד גלעד סממה.
בעניינו של העותר, ממוצא אתיופי, התייחסה העתירה לדוחות ועדת הרווחה של הכנסת ומבקר המדינה, שהציגו בעבר נתונים על כך שההגדרות השליליות המופיעות בתעודת השחרור מצה"ל פוגעות במיוחד בחיילים יוצאי אתיופיה. הסיבה לכך היא השיעור הגבוה שלהם בקרב חיילים שמשתחררים טרם הזמן שנקבע בחוק. בפועל, כך נטען, מדיניות זו של צה"ל בתעודות השחרור יש בה כדי להביא להמשך הדרתם של חיילים יוצאי אתיופיה מהשתלבות בחברה הישראלית.

בעניינו של העותר מדובר בחייל משוחרר ממשפחה קשת־יום, אשר ביקש לשרת בחיל קרבי ושובץ בחטיבת גולני, עד שנאלץ לפרוש מסיבות רפואיות. מעת שנפלט מגולני הוא לא מצא את מקומו בצבא. חוסר התקשורת הביא להעמדתו לדין משמעתי בשל סירובו למלא פקודות ועריקות, עד שהוא שוחרר על פי החלטת הוועדה רפואית אשר קבעה לו פרופיל 21.

בצבא התעקשו על כך שהסיבה המשמעתית היא שתירשם בתעודת השחרור - דבר שהקשה עליו במציאת עבודה. בעתירה נטען כי מדובר בצעיר חיובי אשר הצטער על התנהגותו הפזיזה בצבא בהיותו בן 18, וכעת השלים בגרויות ושואף להתקבל ללימודים גבוהים.

בהמשך לעתירה התבקש גם צו שיורה לצה"ל להסביר מדוע לא יבוטל כליל השימוש בעילת השחרור "אי־התאמה - התנהגות רעה", ולקבוע כי החלטת אגף כוח האדם לשלול הטבות מחייל שמשוחרר טרם המועד ניתנת שלא כדין ויש לבטלה.

השופטים - הנשיאה מרים נאור, עוזי פוגלמן ואורי שהם - פנו לפרקליט הצבאי והצביעו על הבעייתיות בניסוח תעודת שחרור אשר אינה תואמת את נוסח פקודות המטכ"ל, ולפיכך לכאורה ניתנת שלא בסמכות.

"בחיי היומיום תעודת שחרור 'רעה' היא מקור לצרות", אמרה השופטת נאור. השופט שהם הוסיף: "המלל בתעודת השחרור שקול כנגד רישום פלילי... אם אתם רוצים לכתוב 'אי־התאמה והתנהגות רעה וחמורה', זה צריך להיות מוסדר ומעוגן בפקודות המטכ"ל... לא בפקודות האגף, אלא ברמה נורמטיבית גבוהה יותר, כהוראות החלות על כלל הצבא".

עקב הערות שופטי בג"ץ הסכים צה"ל להוציא לעותר תעודת שחרור חדשה שבה נקבע כי הוא שוחרר מסיבה של אי־התאמה בלבד; המילים "התנהגות רעה וחמורה" נמחקו. בנוסף הסכים הצבא לדון מחדש בשלילת ההטבות לעותר, למרות הזמן הרב שחלף.
זיו קריסטל, פוסטה