את ההערה הזאת אנחנו צריכים להפנים ולקחת לתשומת לבנו, גם אם אפשר לנסות לתרץ אותה בסוג של גאוות יחידה שיש לכל מגזר. גאווה שיש לכל אמא, שמשוכנעת שהבן שלה הוא הכי מוצלח. גאווה שיש לכל אוהד קבוצת כדורגל, שמשוכנע שהקבוצה שלו הכי טובה. גאווה שיש לכל קיבוצניק, שברור לו שהפרות ברפת שלו נותנות את תנובת החלב הכי גבוהה.
הציונות הדתית, כאמור, הציבה לעצמה מטרה לא פשוטה. ללכת באמצע. לשמור על דרכה החינוכית מחד, אבל לא להסתגר ולא להתנתק מאף אחד, מאידך. לשרת בצה"ל עם כל עם ישראל ולהיות במחיצתן של כל הקבוצות כולן, בבנק, בקופת החולים, במערכת הביטחון וברחוב.
ההשתלבות הזו נעשית מלכתחילה, מתוך אידיאל, ולא בדיעבד, בידיעה שיש לה מחירים. ייתכן גם שבחלק מהפרשיות האחרונות באים לידי ביטוי המחירים האלה. זה לא תירוץ, ואין להתנהגות נלוזה כזו או אחרת שום תירוץ. ובכל זאת, כשבאים לשפוט מגזר כזה או אחר, וכל עוד מדובר בבודדים וחריגים שסוטים
מדרכו, אי אפשר לעשות את זה דרך התנהגותם של אותם פרטים בקבוצה. לציונות הדתית אין יכולת לעקוב כל אחד ממרכיביה ולשמור עליו. אף אחד גם לא מצפה ממנה לשלוח משגיח שילווה בשתיים בלילה את תת־אלוף אופק בוכריס בלשכתו, רק כדי לוודא שהכל אצלו עובד לפי השולחן ערוך. ולכן, כשהוא נכשל, הכישלון שלו אינו מלמד דבר על הקבוצה שממנה הוא בא.
איך בכל זאת בוחנים את התנהלותה של הקבוצה? לפי ההתייחסות שלה אל המקרה, אחרי שזה יצא אל אור השמש. האם היא מורחת אותו או עושה הכל כדי לנקות אחריו? עד לפני עשור או שניים, חייבים להודות, מצבנו לא היה מזהיר. רבנים ואנשי שררה בני המגזר שחטאו - זכו מיד לחיבוק גדול. אבל בשנים האחרונות משהו טוב עובר על החברה הדתית-לאומית. סיפורים שיוצאים החוצה לא מטואטאים עוד. פורום "תקנה", גם אם יש עליו פה ושם ביקורת, הניח על שולחנה של החברה הישראלית מודל שלא היה כמוהו עד היום לטיפול בהטרדות מיניות של בעלי כוח.
התרעות פיקוד העורף