חידוד למסקנה הזאת נתן קרי בדברים שאמר השבוע. הוא סקר את פעולות ארצות הברית במזרח התיכון, מדינה אחר מדינה, ותיאר עד כמה האמריקאים "לא אסירים של הכאוס והקיצוניים" אלא "צועדים בכיוון הנכון". הוא גם לא היסס לקבוע שהאסטרטגיה של ארצות הברית עובדת. לשיטתו, ממשל אובמה צדק לכל אורך הדרך, אפילו מול התמונות מחאלב ומוסול, לנוכח ההתעצמות של איראן, ההשתלטות של רוסיה, הבגידה בבעלות הברית ופיאסקואים מדממים כמו בלוב.
קרי גם מודאג, כמובן, מהמדיניות של ישראל, כי הוא חושש לגורל המעשה הציוני, ומשוכנע שמרבית הישראלים אינם מבינים מה באמת טוב בשבילם. לכן הוא גם נגד "ההתנחלויות", הכל בגלל שהוא ותומס פרידמן כל כך דואגים לשלומנו.
והנה, דווקא כיוון שכל כך ברור עד כמה הממשל היוצא שרוי בלה־לה־לנד, מתבקשת המסקנה בדבר שינוי המסלול בתחום הבינלאומי. מסלול שמתחבר לתהליכים חדשים המתחוללים באירופה, כאלו שבוחנים מחדש את הסדר העולמי הקיים. הברקזיט באנגליה, התמוטטות הסוציאליסטים בצרפת, הסטירה לאיחוד האירופי באיטליה, החיזוק המסיבי של המפלגות הלאומיות בכל אירופה. כולם קוראים תיגר על הנחות היסוד של היחסים הבינלאומיים בדורות האחרונים, הנחות שהגיעו לשיאן בשמונה השנים של אובמה.
חמורה מכל היא האשליה כאילו מתקיים בבניין האו"ם פרלמנט עולמי צודק וחכם, שחברים בו גורמים שווים ולגיטימיים, בעלי סמכות מוסרית לקבוע גורלות לעמים ומדינות. זהו ארגון שחלק ניכר מחבריו הם משטרי אימים שאינם מהססים להוביל החלטות שעוסקות בזכויות אדם ודמוקרטיה, מנימוקים ציניים ודורסניים. ארגון שהמדינות החזקות בו, כמו רוסיה, מצפצפות עליו, ורק מדינת ישראל היא קורבן תמיד לנחת זרוע עריצות הרוב שלו.
לכן, דווקא לממשלו של איל הנדל"ן הניו יורקי הזדמנה שעת כושר נדירה, לשנות הנחות יסוד במערכת הגלובלית ולהפוך את העולם לטוב, ישר וצודק יותר. רק שהדרך לשם די הפוכה מזו שאפיינה את היחסים הבינלאומיים, בעיקר בשמונה השנים האחרונות.
התרעות פיקוד העורף