חודש שלם אחרי המעבר "אל מעבר לקו הירוק" כלשונם, נפגשנו שוב כל החברים, לראשונה. הם עמדו מולי בפרצופים חמוצים, ואני נאלצתי להתגונן עם התירוץ האלמותי של כל גבר מתבגר ממוצע: "למי יש כוח לצאת מהבית בקור הזה".
חורף זה תירוץ, ובני אדם תמיד מחפשים תירוצים. כרכים על גבי כרכים של תירוצים, שלכולם יש הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת, עם מתווה ועם מסקנות נחושות. אומרים שנשים הפוכות מגברים, שבעוד הם מתבייתים ונוטים להשליך את יהבם ואת האור בקצה יומם על הכורסה מול הטלוויזיה בחצי פה פתוח (ולפרקים זה חמוד), נשים אוהבות להתפרע, לצאת ולהיות ספונטניות. מה גם שכל ה"ספונטני ואוהב הרפתקאות" שהיו לאותו גבר כורסתי בכרטיס באתר ההיכרות, מתנפץ כמו בועת סבון באמבטיה ונעלם עם המים הזורמים של מערכת היחסים. בכל אופן, אני מודה שבניגוד לסטטיסטיקות המגדריות, בחורף אני קצת ארצ'י בנקר בעצמי. מקווה שעדיין יש לי סקס אפיל בעיניכם.
בשיא החורף, אחרי מבצע עמוד ענן, שהכניס אותי להלם בעניין משמעותה של "המלחמה בעידן המודרני", ארזתי את עצמי הלומת קרב ממרכז ההמולה התל אביבית אל שכונה שקטה ומפנקת, שמקשה עלי מאוד לצאת מהבית בערבי חורף סוערים כשקר וגשום. החברים, שנשארו שם מאחור והתחממו כמעט מדי ערב לאורם וחומם של תנורי בתי הקפה והברים על הרחוב הסואן, ישבו שם לבד בלעדי. וכמובן שהמשיכו לרכל בינם לבין עצמם על כך שגם כשגרתי מעל שני ברים הומים, הייתי מתעצלת לרדת במדרגות בטענה שבלילות סופה צריך להישאר במיטה.
אני מניחה שילדותי דפקה אותי וגרמה לכך שיהיו לי יחסים מאוד אמביוולנטיים עם החורף. אמונות טפלות (לא לצאת בשיער רטוב - של סבתא) בצירוף מערכת חיסון מוחלשת כילדה, גרמו לי לפחד פחד אימים מהעונה הקרה, ואולי גם בצדק. ברגע שהיה נכנס לו דצמבר לאטמוספירה וניצנים ראשונים של סופגניות היו מתחילים להופיע אצל יעקב פיטרו בקונדיטוריה, הייתי חוטפת כמו שעון שווייצרי את דלקת הסמפונות העונתית ומבלה שבתות (וזה תמיד קרה ביום שבת) במיון ילדים של וולפסון עם אבא שלי. אז לא היה סלולרי להתעסק בו או מכונות ממתקים בכל חור. רק חמש שעות של בהייה בגוני ירוק ולבן מייאשים וכפור של סטתוסקופ. זו, אגב, הסיבה לכך שבחיים לא אסכים לצאת עם רופא.
בשנים האחרונות אני בכל זאת מצליחה להתגבר על הטראומות ולחבב את החורף. מצד אחד, הוא נותן דרור לכל האספירציות הרומנטיות שלי. ארבע רגליים משולבות על ספה, מול סרט דוקו בשחור־לבן על מלחמות עולם מתחת לשמיכת צמר. ומצד אחר, אובססיית החיטוי שלי בימים שכאלה מתחילה להידמות ל־OCD של ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש", וזה פשוט בלתי נסבל. נסו לנסוע באוטובוס בלי להחזיק בידיות, נסו לפתוח בעבודה, כשכולם חולים, דלתות עם הרגליים.
ארבע שנים אחרי, כשכבר שכחתי מה זה דיזנגוף, כששכחתי קירות מפויחים מה הם, כששכחתי כיצד נשמע קול הכריזה של ההיא שכורזת בכל דבר בארץ הזאת כולל באוטובוסים, וכשכמעט שכחתי איך היו קוראים שלוש פעמים לדורית ב"ארומה" והיא אף פעם לא הייתה עונה, החלטתי שאני מראה לכל החברים שמגיעים לבקרני בחודש נובמבר רגע לפני תרדמת החורף כמו שמבקרים דוב בגן חיות - שלא עוד. בחורף הזה שום דבר לא יביס אותי. לא הקור, לא השיטפונות ולא החושך. לעזאזל הכל. אני אצא לבלות גם אחרי שבע בערב.
בינתיים את הסופה של השבוע שעבר צלחתי בקלות, על אף שריקות הרוח שנשמעות היטב בקומה גבוהה. "בבית זה תמיד נשמע יותר גרוע", נזכרתי במה שאמר לי האקס שלי בזמן המלחמה. "לפעמים צריך לצאת החוצה, כדי להפסיק לפחד". נראה לי שזה מה שאעשה עם החורף.