ביום ראשון בבוקר צלצל אלי חברי, אראל סג"ל, ועדכן אותי בסיפור מעניין שהוא מתכוון לחשוף אוטוטו בתוכנית שלו בגלי צה"ל. לפני כמה שנים, גולל באוזני, התקשר אל תא"ל עופר וינטר חייל שלו לשעבר, וביקש לדבר איתו על אירוע מהעבר הקרבי שלהם שמעיק על מצפונו, אירוע שבו לטענתו הם ירו לשווא בילד פלסטיני. וינטר, המשיך סג"ל, הזמין את החייל ללשכתו בחטיבה הצפונית בעזה, ובמהלך השיחה גילה שהאיש הגיע אליו כשהוא מצויד בשני מכשירי הקלטה. וינטר רתח מזעם, הזמין משטרה, ולפי גרסתו החייל הודה באוזניו שנשלח על ידי תוכנית התחקירים של רביב דרוקר, ושהאחרון ביקש "להפיל" אותו רגע לפני שהוא ממונה למח"ט גבעתי.

סג"ל חשב שהרעיון להקליט קצין בכיר בלשכתו אינו לגיטימי, שהעיתוי - ערב קבלת תפקיד חדש - אינו מקרי, שהמאבק של דרוקר נגד וינטר מונע מרצון ליירט אותו בגלל מה שהוא מייצג ושלדרוקר לא היה שום סיפור ביד, וכל מטרתו הייתה לנסות לגרור את וינטר המוקלט להיכשל בלשונו ולבקש מפקודו לשעבר לשתוק.



התווכחנו קצת. אמרתי לסג"ל שככל שאני רואה את הדברים, ייתכן שבניסיון להקליט את וינטר יש מעשה לא נאה של החייל מול מפקדו לשעבר, אבל שברמה העיתונאית זו פרקטיקה שאין לה תחליף. אמרתי גם שהרבה מאוד פעמים קידומו של אדם מעיר מרבצם יריבים שמחזיקים עליו חומר, אבל כל עוד החומר מתגלה כאמיתי וככזה שיש בו עניין ציבורי, אין עם זה בעיה. יש לפרשה הזאת הסבר אפשרי פשוט, הצעתי. חייל לשעבר מגיע לעיתונאי עם סיפור טוב, העיתונאי בודק מסביב, מאשש עד כמה שהוא יכול את גרסת המקור באשר לאירוע עצמו וסוגר בהקלטה את תפקידו של המפקד בסצינה. אם זה מצליח, יש כתבה. אם לא, כפי שקרה פה, אין.

סג"ל. תסריט ידוע מראש צילום: יח"צ

זמן קצר אחר כך עלה לשידור אצל סג"ל עו"ד עודד סבוראי, פרקליטו וידידו של וינטר. סבוראי גולל את גרסתו של וינטר לדברים והדליק מהומת אלוהים. כמו בתסריט ידוע מראש התייצבה שדרת עיתונאים מרשימה בטור עורפי מאחורי דרוקר, פגועה עד עמקי נשמתה מעצם הניסיון להטיל דופי בכנות כוונותיו. כתב התקשורת של "דה מרקר" נתי טוקר, רק דוגמה אחת מני רבות, צייץ בטוויטר כי "מישהו צריך לעצור את המאבק המביך והמקושקש של סג"ל נגד דרוקר ברדיו הציבורי".

ובכן, אני מאוד לא רוצה שמישהו יעצור משהו בעיתונות. אני, בניגוד לרבים בברנז'ה שטינפו השבוע על סג"ל במילים מכוערות, רוצה את הוויכוח הזה. המחשבה שיש קבוצה שאסור לבקר אותה, לקוחה ממשטרים שבהם מפילים פסלים של המנהיג ודורכים עליהם. כל אדם שיש לו כוח ועוצמה חייב להיות נתון לביקורת. כך ראש הממשלה, כך רב העיר, כך מנהל בית הספר, כך העיתונאי.

חזרה לסיפור המרכזי. כאמור, לבד מהעובדה שראיתי בהעלאת הנושא מצדו של סג"ל מהלך עיתונאי לגיטימי, לא ראיתי בו דרמה גדולה. ואז קרה משהו. כמה שעות אחרי הפרסום החל רביב דרוקר לדבר. קודם הוא התראיין בגלי צה"ל, אחר כך הוא העלה כמה פוסטים בנושא בדף הפייסבוק שלו, ולפתע - רק בזכות תגובותיו שלו - הבנתי שאולי פספסתי משהו. שאולי דווקא יש כאן כמה שאלות שצריך לשאול.

דרוקר התראיין כאמור לגל"צ, וסיפר כיצד התחיל הכל: "...הגיע אלינו חייל, ואמר 'החיים שלי נדפקו בגלל השירות הצבאי, בין השאר בגלל שראיתי סצינה נוראית, שבה עופר וינטר שולף תת־מקלע ויורה ללא שום הצדקה, סתם בשביל הכיף, לעבר ילד פלסטיני. והילד נופל'. זה מה שאמר החייל". דרוקר סיפר כיצד ב"המקור" ניסו לברר אם היו עוד עדי ראייה, והחייל הפנה אותם לחבר שלו, חייל אחר שנכח גם הוא במקום. החייל הראשון נתבקש לטלפן לחייל השני ולהקליט אותו, ולפי דרוקר "החבר מאשר שהוא גם היה נוכח באותה סצינה ממש".

אלא שזה לא פתר את כל השאלות. "אנחנו אומרים לעצמנו 'טוב, אבל יש בעיה, איך נוכיח שמישהו בכלל נפגע", המשיך דרוקר, "הרי צריך להוכיח אירוע, תאריך, ילד. אולי סתם הילד שמע רעש, נפל למטה והכדור נגע באוויר". בקיצור רב, החייל שבא עם הסיפור התנדב ללכת להקליט את וינטר כדי לסגור את הפינה הזאת, והשאר כבר ידוע.

כמעט במקביל לראיון הזה פרסם ברוך קרא, עמיתו של דרוקר, סיכום קצר משלו לפרשה: "חייל לשעבר מגיע אלינו עם סיפור אישי. בודקים את המידע עם חייל נוסף. החייל רוצה להיפגש עם וינטר. אנחנו מציידים אותו במכשיר הקלטה. המידע לא מתבסס דיו לצורך שידור. התחקיר לא משודר". הגיוני, לא? הרי זה בדיוק מה שאמרתי רגע לפני התוכנית לסג"ל.

אלא שמשהו בגרסה של דרוקר נראה לי מוזר. היה לי קשה מאוד להניח שדרוקר לא הצליח למצוא את האירוע המדובר. שהרי גם במדינת גדעון לוי, שבה צה"ל טובח ילדים פלסטינים כל שעה עגולה, עדיין מדובר במקרה שבו יש לך עד ראייה, ויש לך תיאור מקום, ויש לך את שם היחידה, ויש לך סיפור של ילד שנורה סתם, אז כמה קשה כבר צריך לעבוד כדי למצוא את האירוע הזה, בהנחה שהיה? מעבר לכך, ביני לביני, היה לי קצת קשה להאמין שדרוקר שלח את החייל להקליט את וינטר בלשכתו, עוד בטרם הצליח לבדוק שהאירוע הזה בכלל התרחש. מצד שני, כשחייל מגיע אליך עם "טענות חמורות על ירי לא מוצדק שביצע תא"ל עופר וינטר, שייתכן שהרג ילד פלסטיני ללא שום סיבה", זה בטח לא נושא שאפשר להתעלם ממנו.

בנקודה הזאת, כשהסיפור שנחשף אצל סג"ל הכה גלים, החליטו בערוץ 10 לזנוח את כל הכללים העיתונאיים ולצאת למסע נקמה. להראות לתא"ל וינטר מאיפה משתין הדג ומה קורה למי שמתעסק איתם. זו הייתה התנהלות בריונית ומאפיונרית, שאת יריית הפתיחה שלה ירה דרוקר בעצמו. פגוע מהניסיון להטיל דופי בשמו הטוב, הוא החליט שאין עוד צורך בכל הפרקטיקות העיתונאיות המיושנות של בדיקת סיפור לפני פרסום, ובחר להעלות לדף הפייסבוק שלו את עדותו של אותו חייל נגד וינטר, עדות שרק לפני רגע הסבירו לנו שהיא בבחינת "מידע שלא התבסס דיו לצורך שידור".

וינטר. בקו האש צילום ארכיון: פלאש 90

"אנחנו יושבים ומחכים ופתאום מאיזושהי מרפסת, מאיזה פטיו כזה, יוצא איזה ילד, לפי דעתי בסביבות גיל 13, שהוא במרחק של 60 מטר ככה, שאפשר לראות שהוא לא חמוש, עופר רואה אותו ומדבר קצת עם הסמג"ד, אולי הוא שומר על החמאס, מאבטח אותם או יכול להלשין... מסתכל עלי ושואל אותי אם אני רוצה לירות בו. אני בהתחלה לא הבנתי... למה הוא שואל אותי דבר כזה, בלי להסביר, אם יש צורך... הרמנו את הנשק, עשינו ספירה לאחור, אני והוא, אני זוכר שזה היה שנינו לבד, ספירה לאחור וירינו כשאני כיוונתי קצת מעל... ברגע האמת לא יכולתי לפגוע בילד... אחרי הירייה הראשונה לא קרה שום דבר, זאת אומרת הילד המשיך ללכת, הוא נבהל, הוא לא הבין בכלל... מיד אחר כך אני רואה את עופר שוב פעם ככה מרים את הנשק ויורה, ורואים בבירור שזה פגע לו באזור המפשעה. זה מרחק שאפשר היה לראות אפילו דם פורץ ממנו. שמעו אותו בוכה, צועק...".

לפרסם סיפור כזה על תת־אלוף וינטר ולדווח מעל גלי האתר, בלי ראיה, על אירוע שבו "עופר וינטר שולף תת־מקלע ויורה ללא שום הצדקה, סתם בשביל הכיף, לעבר ילד פלסטיני", זה להגיד שווינטר מתנהג כמו קצין נאצי. לפרסם את זה כשאתה עצמך מודה שלא הצלחת להוכיח שזה קרה, ושעד היום לא מצאת בכלל ילד כזה או אירוע כזה, רק כי סנגורו של וינטר העלה נגדך טענות מרגיזות ועלה לך על העצבים, זה הכל חוץ מעיתונות.

אבל עכשיו הגיע השלב הבא. דרוקר החליט לפרסם ברבים גם את תמליל השיחה בין החייל שהיה המקור שלו לחייל השני, שאליו הוא התקשר כדי לחזק את גרסתו. ההיגיון שלי אומר לי שבהנחה שאין לו אינטרסים שאנחנו לא יודעים עליהם, החייל השני אמור להיות האיש הכי אמין בסיפור הזה. אין לו מושג על תוכנית טלוויזיה, הוא לא יודע שנרקם כאן תחקיר, הוא לא מודע לכך שהוא מוקלט, הוא בסך הכל עונה לצלצול תמים של חבר מהצבא.

ומה אומר אותו חייל שני באותה הקלטה? אז ככה. קודם כל שלא מדובר ב"ילד" תמים. "הילד הזה היה מציץ... מכוון מחבלים או משהו כזה... אני זוכר את האירוע הזה". לחייל של דרוקר הגרסה הזאת לא טובה, והוא מיד מנסה לתקן אותו. "לא היו שם מחבלים, אני זוכר נכון. לא היו שם מחבלים". אבל החבר מתעקש. לא סתם מתעקש. הוא גם זוכר שקודם לכם נורתה לעברם אש מחבלים מהכיוון ההוא. "ירינו לשם ואז עשינו סיבוב עם עופר... ראינו איזה ילד עומד, נעלם, קם מציץ, ככה מסתכל... היה אצלו ביד טלפון. הוא היה מוסר מידע... היה אחרי זה תחקיר אחי... ואני זוכר גם... שזה גם לא יצא לי מהראש, אבל אני זוכר שפינו את הילד הזה ושמעתי שהכל בסדר לפי מה שהבנתי".

בהמשך מסביר המקור של דרוקר לחברו שהסיבה לכך שהעניין מתעורר אצלו עכשיו היא שווינטר הולך להתמנות למח"ט גבעתי, ושהוא חושב שצריך להשפיע על המינוי הזה. כאן מתחיל ויכוח בין החברים: החייל של דרוקר לא זוכר שהילד היה עם טלפון, החייל השני בטוח שכן; החייל של דרוקר מדבר על "ילד", החייל השני זוכר ש"היה איזה בן 16, משהו כזה, לא היה איזה בן שש, אולי 14 אבל הוא לא היה ילד קטן...". אבל מה שהכי חשוב זה ששניהם נזכרים יחד שעופר וינטר ירה לנער הזה ברגל.

אז מה היה לנו כאן? בניגוד לגרסה הראשונית, החייל השני לא מחזק את גרסת החייל הראשון אלא די מפורר אותה. בניגוד לסיפורים של דרוקר, החייל השני לא חושב שהירי היה "בשביל הכיף", אלא כדי להגן על החיילים. בניגוד לטענה של דרוקר, שהסביר ש"ייתכן (שווינטר - ק"ל) הרג ילד פלסטיני ללא שום סיבה", נראה שלא מדובר על "ילד", וכנראה שהוא גם לא נהרג אלא נפגע ברגל.

הלאה. בערוץ 10 החליטו, כאמור, ללמד את וינטר לקח וללכת על הראש שלו בכל הכוח. במהדורת החדשות של יום שני הוחלט שם לחשוף קטעים מתוך הקלטת השיחה בין וינטר לבין החייל בלשכה, בניסיון להציג את גרסת וינטר כשקרית. שוב ושוב חזרה והדגישה מגישת המהדורה, תמר איש־שלום, שבניגוד לטענתו של וינטר ושל עורך דינו, עודד סבוראי, לא תחקירן של "המקור" הוא שנשלח להקליט את וינטר אלא חייל שלו לשעבר. "אתמול טען בגל"צ עורך דינו של מח"ט גבעתי לשעבר עופר וינטר", קריינה, "כי לפני ארבע שנים תחקירן של תוכנית 'המקור' ניסה להפלילו כדי להדיח אותו מתפקידו בשליחותו של רביב דרוקר, אבל לא מדובר בתחקירן אלא בלוחם לשעבר, חייל משוחרר, ששירת תחת וינטר בעזה".

אחריה חזר על הטענה הזאת גם ברוך קרא. "הסיפור (של סבוראי - ק"ל) הוא שלפני שלוש שנים וחצי, תחקירן של מערכת 'המקור' נשלח על ידי עמיתי רביב דרוקר עם מכשיר הקלטה כדי להפיל, להפליל, את מי שאז מונה לתפקיד מח"ט גבעתי, עופר וינטר". קרא השמיע את ההקלטה וסיכם בשחמט: "אוזניכם השומעות, וינטר מזהה את החייל כפקוד שלו לשעבר. לא תחקירן וגם לא כתב של המקור".

בקיצור - וינטר שקרן, נכון? אז זהו, שלא. שימו לב למשפט הפתיחה של עו"ד סבוראי אצל אראל סג"ל. "ימים ספורים לאחר סיכום התפקיד של מח"ט גבעתי, התקשר אליו חייל לשעבר שלו...". עיניכם הרואות, לא וינטר ולא סבוראי פרקליטו טענו שמדובר בתחקירן של תוכנית "המקור". סבוראי הדגיש שמדובר בחייל לשעבר של וינטר. והפרקטיקה הזאת, ששמה בפיו של סבוראי מילים שלא אמר רק כדי להפריך אותן אחר כך במטרה לנסות להוכיח שהוא משקר, היא פרקטיקה מכוערת למדי.

ביום שני התקשרו אלי מגלי צה"ל והציעו לי להשתתף בדיון סביב השאלה אם חייו של רביב דרוקר בסכנה. זו עוד פרקטיקה אחת שאין לי הרבה הערכה אליה. בכל פעם שמישהו מותח ביקורת לגיטימית שבתקשורת לא אוהבים אותה, מיד מתכנס השבט כדי לדון בשאלה אם מושא הביקורת בדרך להירצח. תחליטו, חברים, או שמותר למתוח ביקורת או שאסור. חופש ביטוי הוא לא פלסטלינה, שאפשר לשחק איתה בכל פעם לכיוון המתאים.

אבל הדבר הכי מעניין באייטם הזה היה הריאיון שקיימה יעל דן עם אור הלר, הכתב הצבאי של ערוץ 10. הלר קונן על ההתלהמות ברשתות החברתיות, ואפילו סיפר שמישהו כתב לו בפייסבוק שהוא קאפו. "ענן סמיך נפל על השיח הציבורי שלנו", אמר. כבר הושטתי את היד אל מכשיר הטלפון, כדי לצלצל ולחזק את הלר בשעותיו הקשות, כשנזכרתי שרק לפני שבוע, הלר עדין הנפש השווה בעצמו בחשבון הטוויטר שלו את אנשי ערוץ 20 לנאצים, וכינה אותם "החולצות החומות".

כך או כך, כשהתחילה הביקורת על דרוקר, וכשגם ראש הממשלה הצטרף לחגיגה בפוסט נגדו, ספרתי עד עשר בידיעה שבעוד רגע תגיע גם העצומה. היא תמיד מגיעה. ואכן, ביום שני בערב פנה אלי מואב ורדי, חברו של דרוקר לערוץ, בהצעה שאצטרף ל"גילוי דעת בעניין ההתקפות של נתניהו על דרוקר". סירבתי. קודם כל כי אני לא חותם אף פעם על עצומות ועל גילויי דעת. עצומות זה בשביל אנשים כמו אחינועם ניני, שמתנגדת לתקיפה ישראלית באיראן ואין לה איפה להגיד את זה. לעיתונאים יש הבמות שלהם כדי להגיד כל מה שהם רוצים.

אבל יש עוד סיבה. קיבלתי במהלך השנים עשרות הצעות לחתום על עצומות כאלה ואחרות. כולן התלכדו, איכשהו, לאותו כיוון פוליטי. לפני כמה שבועות, לדוגמה, אחרי הכתבה ששידרה אילנה דיין על נתניהו, ואחרי התגובה הבוטה שלו נגדה, פנו אלי מ"העין השביעית" ביוזמה דומה: "שלום קלמן, אנו מצלמים קליפ אינטרנטי ובו קריאת התגובה של ביבי לאילנה דיין. 40 עיתונאים יקריאו את התגובה, כל עיתונאי יקריא משפט מהתגובה". "היי", השבתי לפונה מ"העין השביעית", "כדי שלא יהיה בלגן, אני מציע לעבוד בסדר כרונולוגי. קודם נסיים את קליפ ההגנה על אילנה דיין, בעקבות ההתקפות של עיתונאים ופוליטיקאים עליה אחרי תחקיר עזרא נאווי, אחר כך נעבור לביבי". ההצעה, אם הבנתי נכון, לא התקבלה יפה.

בערוץ 10 הסבירו שמה שעשה וינטר, באמצעות עו"ד סבוראי, היה ספין שנשלח אל האוויר במטרה לסכל את השפעתו של תחקיר שהיה עתיד להתפרסם יומיים אחר כך בתוכנית "המקור" - תחקיר שעסק בפגיעות מיניות בגדוד צבר של גבעתי, וש"כיכב" בו המג"ד המודח, סא"ל לירן חג'בי. נאמן להחלטה לכסח את וינטר בכל מחיר ובכל דרך דילג אור הלר מאולפן לאולפן כדי לקדם את התחקיר הזה, כשהוא מקפיד לפלוט את שמו של וינטר בתדירות של אחת לארבע מילים. "אנחנו מביאים פרשיות שהתרחשו תחת שני הג'נטלמנים האלה", סיפר לירון לונדון, כשהוא כורך את חג'בי ווינטר יחדיו. מי שראה את הפרומואים לשידור הזה יכול היה להתבלבל, ולחשוב שגם לווינטר היו כל מיני עניינים על רקע מיני עם החיילים שלו.

ביום שלישי שודר התחקיר המדובר. היה בו, מצד אחד, בליל של פרשות שלא קשורות לכלום. היו בו, מצד שני, שני ראיונות חשובים: עם חייל שנפגע מינית על ידי המפקד שלו ועם החיילת מאי פאטל שנפגעה מהמג"ד חג'בי. להלר ולדרוקר היו טענות על ניסיונות טיוח של הפרשיות האלה בחטיבה, ומי שהואשם בטיוח הזה בעוצמה הכי גדולה היה המח"ט וינטר.

אין לי עניין להיכנס פה לפרטי התחקיר. על דבר אחד נדמה לי שלא יכולה להיות מחלוקת: שבכל מקום שבו כמה מפקדים מטפלים באותה פרשייה, ובסוף הדרך יש טענה לטיוח שלה, מי שצריך לקבל בראש הכי חזק זה הקצין הבכיר. ומה מתברר כאן, מהתחקיר עצמו? שבפרשה של סא"ל לירן חג'בי, ושל כל מה שהתרחש סביבו, היה מעורב עד מאוד אלוף הפיקוד סמי תורג'מן. מה זה מעורב? האלוף תורג'מן הוא שהגיע עם וינטר לגדוד וביצע יחד איתו תחקיר פנימי. האלוף תורג'מן הוא שהחליט לא להעביר את מה שקורה בגדוד לחקירת מצ"ח. האלוף תורג'מן הוא שהחליט לזמן את חג'בי ואת וינטר ולסגור את העניינים בשיחה משולשת במסעדה בתחנת דלק.

שיהיה ברור: שום דבר ממה שכתבתי כאן לא בא לכסות על מה שמצטייר כאטימות או כחוסר רגישות גדולים של וינטר למי שנפגעו אצלו בחטיבה. אלא שלא ברור איך כשהאלוף מעורב בכל הבלגן הזה, והוא שמתווה את הדרך שבערוץ 10 הגדירו כטיוח, המסקנה היא שווינטר הוא האיש הכי רע. עוד אני שואל את עצמי את השאלות האלה, והנה הגיע החלק האחרון של התוכנית, כשאור הלר, בכבודו ובעצמו, פוצח בנאום סנגוריה מביך על תורג'מן. הלר ניסה להסביר למה האלוף, למרות תלונות על עבירות מין בחטיבה, לא עירב את המשטרה: "הייתי אומר שפילוסופיית הפיקוד של תורג'מן, בלי ציניות, אחרי 35 שנה בצבא והרבה ניסיון שלו, היא שמצ"ח הם לא המחליפים של הפיקוד... הוא חושב, סמי תורג'מן, שהכי קל זה להעיף דברים החוצה למצ"ח, יותר קשה זה באמת להתחיל לעשות שלום בין הסמג"ד למג"ד ולנסות לפתור את זה בפנים".

רגע, לא הבנתי, אז כשהאלוף תורג'מן מנסה לסגור דברים בפנים כדי לעשות שלום בגדוד זה בסדר, וכשעופר וינטר עושה את זה זה טיוח מביש? האם לא מצופה מהאלוף תורג'מן לפחות מה שמצופה מאלוף משנה וינטר? הלר, במופע העלוב הזה, לימד סנגוריה גם על כך שתורג'מן לא טרח להיפגש עם החיילת הנפגעת, מאי פאטל: "למה סמי תורג'מן לא פגש אותה? כי היא כבר לא הייתה בגדוד. כשזה יצא החוצה היא כבר לא הייתה חיילת שלו", הסביר.

חזרה לרביב דרוקר (שהתווכח עם הלר על עמדתו זו). דרוקר הוא העיתונאי הכי מורכב בישראל. מי שמצד אחד חתום על הישגים עיתונאיים גדולים, ומי שהאג'נדות שלו גוררות אותו לא פעם להרפתקאות שמסתיימות במבוכה. אחת כזו, ונדמה לי שזה לא בלתי קשור למה שראינו השבוע, הוא פרסם ערב בחירות 2015, בניסיון לפגוע בנפתלי בנט באופן שמתאים למדורי הרכילות. "איש צבא בכיר שמתמצא היטב בתחקיר כפר כנא מ־96'", כתב בטוויטר, "אמר לי לפני זמן מה: ברשת הקשר נשמע הקצין הצעיר בנט היסטרי, והלחץ שלו תרם לא מעט לתקלה הנוראית". אחרי כמה חודשים, לאחר הבחירות, דרוקר התנצל.

הערה אחרונה לגמרי. אם הייתי מאמין בקונספירציות, משלל סיבות, הייתי חושב שידו של דובר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, בחשה גם היא בתחקיר של "המקור" נגד תא"ל וינטר. אבל מכיוון שאני לא מאמין, אסתפק בתגובה שפרסם אלמוז בעקבותיו. אחרי ששמו הטוב של וינטר נפגע השבוע קשות, אחרי התחקיר עליו ואחרי שדרוקר הפיץ טענות שמחשידות אותו בירי בילד פלסטיני "בשביל הכיף", זה מה שהיה לאלמוז להגיב: "תא"ל עופר וינטר הוא מפקד במערך הלוחם של צה״ל, והוא הוביל עשרות שנים חיילים תחת אש במבצעים רבים ובלחימה עיקשת בטרור. תא״ל וינטר הוא מפקד בולט ומוערך כמפקד מקצועי, ערכי ומסור. בזמן האחרון קודם לדרגת תת־אלוף, ומשרת כיום כראש מטה פיקוד המרכז".

זו אינה תגובה של דובר צה"ל שמנסה להגן על שמו הטוב של קצין בכיר שלו. זו במקרה הטוב תגובה של ויקיפדיה.

kalman.liebskind@maariv.co.il