לפני כ-50 שנה נתקלתי ביוסי שריד. זו הייתה היתקלות כואבת. שריד, ששימש כדובר מפלגת השלטון מפא"י (בשנים 1967-1964), התרוצץ בין האישים החשובים שהגיעו לוועידת המפלגה בהיכל התרבות. בזה אחר זה הגיעו גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון ואחרים. אני שוטטתי ביציע בין המכובדים עם מצלמת המינולטה ופלאש בראון ותקתקתי תמונות של גדולי הדור. כשהגיע יגאל אלון שמתי לב שפניו מעוותות בצורה מפחידה. בלי לחשוב פעמיים התייצבתי לידו והתחלתי לתקתק אותו. שריד קלט אותי, הגיע אלי ודרש שאניח לאלון. השבתי לו שאני ממלא את תפקידי. הוא נופף בידו לסדרנים והורה להם להעיף אותי מהאולם. אני זוכר את המילה "להעיף". והם, ממושמעים להפליא, לא הוציאו אותי אלא העיפו אותי בצורה אלימה, שבין השאר גרמה לי להתגלגל עם המצלמה והפלאש על המדרגות, מה שגרם לי לשנוא את האיש שנתן את ההוראה - יוסי שריד.

עברו שנים עד שהכעס שלי עבר. כשסיפרתי לאמי במקרה על הסיפור הזה עם שריד, היא הדהימה אותי כשסיפרה שאביו של שריד, יעקב, הגיע אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת לעיירה שבה גרה בפולין, השתכן בחדרון קטן ולימד עברית את הילדים היהודים באזור במסירות רבה, וכך מאות ילדים באזור העיר ביאליסטוק ידעו עברית על בוריה בזכות המורה הקפדן יעקב שניידר. שניידר, שלימים שינה שמו לשריד, בגלל היותו השריד האחרון של משפחתו שהושמדה כמעט כולה בשואה, עלה לארץ ב-1934. אמי, שהייתה בת 20 באותה שנה, הופתעה כשראתה שעל האונייה שהביאה אותה ארצה היה גם המורה יעקב שניידר.

הסיפור הזה מאוד ריכך אותי ביחסי לשריד, ויום אחד, כשהזדמן לי, סיפרתי ליוסי את הדברים ומאז הפכנו לידידים. לעתים, כשהיה מצלצל אלי, היה מצחיק אותי כשהיה פותח את השיחה באותו משפט בקול שקט קצת דרמטי: "שלום, מדבר הבן של המורה של אמא שלך לעברית. תוכל להקדיש לי דקה מזמנך היקר?". מעבר לרצינות התהומית שלו, הוא היה איש מצחיק.



שריד, היפוכונדר ידוע, היה מספר שכשהיה מזדמן לקרבת בית החולים איכילוב היה נכנס למיון ומבקש להיבדק. כששאלו אותו הרופאים אם הוא חש בכאבים איפשהו או חש בלחץ בחזה או חס וחלילה התעלף, היה שריד עונה להם באטיות האופיינית לו ובעברית התקנית להרגיז, שהוא חלף ליד בית החולים וחשב לעצמו שזו הזדמנות להיבדק, אולי ימצאו משהו לא בסדר אצלו וייתנו לו טיפול לפני שחס וחלילה הוא באמת יחוש ברע.

התמונה שסיבכה אותי עם שריד. יגאל אלון, צילום: נתן זהבי

###

לאורך השנים הרבות שבהן כיהן כנבחר ציבור שריד היה השר היחיד שמספר הטלפון בביתו היה מופיע בספר הטלפונים. הוא היה זמין לכל אזרח שפנה אליו. היו כאלו שניצלו זאת לגידופים ולאיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו, אך הוא נשאר עקבי בדעתו הנחרצת - שהטלפון של נבחר ציבור חייב להיות זמין לכל אזרח. בימים הקשים של הפגזות הטילים בצפון הוא היה הח"כ היחידי שעלה להתגורר ביישובי הצפון עם בני משפחתו כדי להזדהות עם התושבים. רבים מתושבי קריית שמונה ומרגליות, לשם עבר, מצביעי ליכוד קנאים שלמדו להכיר אותו, מתגעגעים אליו ומספרים בשבחו. בימים הקשים של ההפגזות על שדרות עבר לגור בדרום ולימד אזרחות בבית הספר המקומי.

בתור חבר כנסת, ויעידו על כך בכירי מערכת הביטחון, כששריד היה משתתף בוועדות הסודיות ביותר, דעותיו והערותיו היו תמיד רציניות וענייניות, והראש המבריק שלו הציע לא פעם הצעות שהתקבלו ונעשה בהן שימוש. שריד נחשב לחבר הכי "שושואיסט" באותן ועדות. מעולם לא נחשד בהדלפה ותמיד היה ביטחוניסט הרבה יותר מהתדמית שלו, תדמית של "שמאלן עוכר ישראל".

###

לפני קרוב ל-40 שנה, כשלמצילי תל אביב היו בעיות והם חיפשו מישהו שיעלה את העניין שלהם בכנסת, חיברתי את ועד המצילים, שרובם היו ליכודניקים, עם שריד. בהתחלה הם ביטלו את הרעיון כי לא היו מוכנים ששמאלני יטפל בענייניהם. אחרי ששוכנעו, הזמינם שריד לכנסת, העביר אותם בין לשכות השרים, הציג אותם אחד אחד בשמו בפני הבכירים הנוגעים בדבר ודיבר בשבחם. הם הוקסמו ממנו והוא מהם. מאז ועד יום מותו היה מגיע לחוף הים ומשחק שש־בש עם המצילים. שריד החשיב עצמו לאחד מטובי שחקני השש־בש בארץ, אף שלפי תדמיתו היה אמור לשחק שח או ברידג'. כמה חודשים לפני מותו הוא ישב לבד ליד שולחן ב"ברבוניה". צירפתי אותו לשולחן הקבוע שלי, ובמשך שעתיים שריד סיפר סיפורים מהמתרחש בצמרת הפוליטית עם תיאורים ציוריים ועסיסיים. תענוג.

###

ב-21.6.2010, כשיצאתי לחופשה קצרה מתוכניתי "זהבי עצבני" ברדיו, עלה רעיון שמי שיחליף אותי יהיה שריד, שהסכים ואפילו היה קצת נרגש. את דברי הפתיחה שלו לתוכנית זוכרים מאזיני התוכנית הקבועים, כי הם היו מעין דברי פרידה. הנה תמלול דבריו, חמש שנים לפני מותו:

"שמי יוסי שריד ואולי השם הזה עדיין מצלצל לכם מוכר, ואם לא אז יש לנו היום הזדמנות נוספת להכיר. אני מרשה לעצמי להציג את עצמי למי ששכח או למי שמעודו לא ידע את יוסף. יוסף זה יוסי, ויוסי זה אני. ובכן, איך יציג אדם כמוני את עצמו, אולי כאלוף ה'לשעברים', אין בארץ מי שיכול להתחרות ב'לשעבריות' שלי. אני חבר כנסת לשעבר והשר לאיכות הסביבה לשעבר ושר החינוך לשעבר ולשעבר ראש האופוזיציה ועוד לשעבר אחד כיו"ר מרצ. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי אם לא יהיה נכון להגדיר אותי, או להכתיר אותי, גם כיוסי שריד לשעבר.

"לפני חמש שנים, כידוע, בערך פרשתי מרצוני מהחיים הפוליטיים הפעילים ומאז שהתפניתי נעשיתי איש מאוד עסוק. לתומי חשבתי שיהיה לי יותר זמן פנוי, אבל אין לי, לצערי. היום אני כותב ספרים, פרסמתי בארבע השנים האחרונות ארבעה ספרים, ובעוד חודש אפרסם ספר נוסף. היום אני חבר מערכת עיתון 'הארץ', שקיבלה אותי בסבר פנים יפות, ואני כותב שתיים־שלוש רשימות בשבוע, על פי מה שמתחשק לי ומתחשק לעורכים שלי, אבל בגיליון של יום שישי שומרים לי פינה קבועה משלי. היום אני גם מרצה כבר שנה רביעית או חמישית, מי זוכר, במרכז הבינתחומי בהרצליה, ומוזמן להרצות במקומות רבים נוספים. בניתי לעצמי חיים חדשים ואני שמח בחלקי. את קשרי עם עולם המפלגות ניתקתי לחלוטין.

"כאן ב-103FM אני ממלא היום את מקומו של נתן זהבי ולא הייתי מסכים למלא מקומו של אדם שאיני מעריך, מכבד ואפילו אוהב, אין הרבה אנשים כאלה. נתן יצא לחופש, מגיע לו, לאנשים מעורבים ואכפתיים מגיע חופש, כי מעורבות ואכפתיות מתישות במיוחד. נתן מוכר בציבור כ'זהבי עצבני' וזה גם שם התוכנית, ולהווה ידוע שגם אני עצבני. הרבה דברים עדיין מעצבנים אותי להפתעתי, יום יום ועִצבּוניו ויהיה זה יום רע בשבילי שבו אחדל להתעצבן. אדישות וניכור מאוסים עלי, ואין לי שום סימפתיה לאדישים שבינינו, ולא הייתי רוצה להכיר אותם, את האנשים האדישים, שיתרחקו ממני. אדישות היא צעד אחד בלבד לפני ההיוואשות. יותר משאני עצבני, שריד עצבני, אני בעצם כועס, שריד כועס. אני מצמצם, מנסה לפחות לצמצם, את גזרת הכעסים שלי אבל לא כל כך מצליח.

"מה מכעיס אותי במיוחד? מה לא, בעצם. יותר מכל מכעיסים אותי גילויים של נבערות, בורות, טמטום, גילויים של אפליה וניצול, בריחה מאחריות, נהנתנות וראוותנות, וזו רשימה מקוצרת של תופעות מעוררות כעס.

"חברות וחברים, מאזינות ומאזינים, אני כאן באולפן ישוב על הכיסא, דרוך לקראת השיחות איתכם, אוזני כרויה לשמוע ופי נטוי להשמיע. יש בי נכונות לגלות מידה כלשהי של סבלנות וסובלנות ואפילו של סבל, אבל אני לא יכול להבטיח שבכל מקרה תעמוד לי סובלנותי. ננסה, נעמיד את עצמנו במבחן ועוד ניווכח לדעת אם הצלחתי או נכשלתי. עכשיו תורכם ואני מבקש להסתדר יפה בתור, כי גם הידחקות מכעיסה אותי, שכחתי קודם לציין את זה.

"אבל לפני שתורכם ממש יגיע, נשמע שיר על פי מה שמצווים עלי כאן. שיר של הדג נחש, 'אני מאמין', ואני מאוד ממליץ לשים לב למילים, כי המילים חשובות כאן לא פחות ואולי יותר אפילו מן המוזיקה, וכדי להסב את תשומת הלב למילים אני אקרא לכם ארבע־חמש שורות:

"אני מאמין שנכון להיום חלקנו באי השגת השלום
משמעותי וגדול לא פחות מחלקן של כל המדינות השכנות
ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור
שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור
ושכל הדיבורים על מאבק בטרור תכליתם רק להרשים את העולם הנאור
אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך
שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך
שמשכורת הבכירים היא שערורייה
שצריך לפרק ולהזיז את הקריה
אני מאמין שאין פה שוויון
שהגזענות שבתוכנו תוליד את האסון
שאם לא נתעשת ולא נתחיל להבין
ספק אם נוכל לחגוג עוד שישים
וזה לא מזיז לאף אחד את התחת
ואני לא יכול לסחוב את המשקולת הזו
לכל מקום שאלך".

(תודה למאזינה אפרת סוקוליק שהזכירה לי את דברי הפתיחה של שריד מלפני חמש שנים).

יוסי שריד נפטר לפני שנה, ב-4.12.2015. יהי זכרו ברוך.