ההכרזות השבוע על ניצחון אסד במלחמה בסוריה היו מוקדמות מדי. השבוע הזה הוכיח שהשמיכה שמספקת קואליציית רוסיה־איראן־חיזבאללה לאסד קצרה מאוד. משיכה אחת של השמיכה צפונה לחאלב ומיד נחשפה תדמור ונכבשה מחדש בידי דאעש.
הניצחון של אסד בחאלב היה צפוי. מלכתחילה התכוונו הרוסים לייצבו על קו דמשק־חומס־חאלב, ולרגע לא חשבו שיוכלו להחזיר לו את השליטה על כל מה שהייתה פעם סוריה. בלי להמעיט בחשיבות כיבוש חאלב, הניצחון הזה עשוי להתגלות כזמני. ברגע שיפנו הכוחות המסייעים לאסד לכיוון אידליב כדי לגרש את ג'בהת א־נוסרה מהמובלעת שבצפון־מערב המדינה, יחזרו המורדים ויתקפו את חאלב.
הכוח היבשתי שעומד לרשותו של אסד מוגבל מאוד. צבאו מוכה וחלול לגמרי, איראן ורוסיה נזהרות מאוד משליחת כוחות יבשה גדולים מדי, כדי שלא יחזרו הביתה ארונות חללים רבים, ורק חיזבאללה משקיע שם את מיטב כוחו ומשלם על כך מחיר דמים כבד. זה בטח לא מספיק כדי להשתלט מחדש על סוריה, זה אפילו לא מספיק כדי לכבוש מחדש את כל הרבע המערבי של סוריה לשעבר.
אסד יתקשה להגן על טריטוריות שהוא כובש, והמורדים ימשיכו להכות בו בכל מקום שיזהו בו חולשה. המלחמה הזאת רחוקה מאוד מהכרעה. בינתיים יכולים הרוסים והאיראנים ללגלג על חתן פרס נובל לשלום ברק אובמה הצופה מוושינגטון בחיבוק ידיים באחת הטרגדיות האנושיות הקשות של זמננו.
אף אחד מהכוחות הנלחמים בסוריה לא חזק דיו כדי לנצח במערכה, אבל כל הכוחות הנלחמים חזקים מספיק כדי שלא להפסיד בה, למעט דאעש: התשתית הפיזית של "המדינה האסלאמית" תובס לבסוף. דאעש יאבד את הטריטוריה שבין מוסול לא־ראקה, אבל עשוי להמשיך להתקיים כרעיון וכארגון.
הדרך היחידה לצמצם את שפיכות הדמים היא אם יגיעו הרוסים והאמריקאים להסכמה על הסדר שבו אסד יעזוב את המדינה ויוחלף במנהיג סוני שיהיה מקובל על רוב הקבוצות ושיתבסס על תשתית המשטר של הבעת'. טראמפ והכוורת שלו מאותתים שהם פתוחים לדיאלוג עם רוסיה. מה שצריך להדאיג את ישראל הוא המינוי התמוה של שר החוץ רקס טירלסון. הצבה של איש תעשיית הנפט אל מול איראן וסוריה מבטיחה שמרחב השיקולים שלו יהיה כרוחב מחירה של חבית נפט.