בשלוש השנים האחרונות נעתי בצעדים מדודים לכיוון הימין הפוליטי. בכל פעם עוד קצת. זוגתי מגיבה בשעשוע נבוך על השינוי הזה. מדי פעם בצחוק מהול בהתרסה היא טוענת שהתקרנפתי. כששואלים אותה למי אני מצביע, היא משיבה בחיוך מסויג שאני נמצא אי שם באזורי הימין המרוחקים ובסיום ההסבר פונה לחפש בור עמוק במטרה לקבור את עצמה. השבוע התקשר אלי אדם מוכר מקרב מה שמכונה הציבור המתנחלי והציע שאצטרף אליו לסיור מודרך ביהודה ושומרון. כמובן שהסכמתי.

אני מניח שלפני עשר שנים, כשעבדתי בערוץ 10, שבזמנו התנהל באקלים פוליטי מאוד מסוים, הייתי צוחק למשמע הצעה בסגנון זה. משם זה גם היה ודאי הופך לדאחקה במסדרונות המקום. היום תפיסתי אחרת. מעשית, אם זה היה תלוי רק ברצונותי, מזמן היינו נודדים ליישוב חביב עם גינה, נוף חלוצי שמעורר תחושת שליחות מפעמת, אי שם מעבר לקו הירוק. כבר ערכתי בירורים ואפילו רחרחתי בנוגע למחירי הנדל"ן. כרגע מדובר, לצערי, בפנטזיה בלבד. בבית אין ממש היענות להצעתי לשינוי לוקיישן. "לך תגור שם לבד, קרנף". הטיחה בי חברתי. כשהבנתי שהטיקט הפוליטי לא עובד, ניסיתי לרתום לטובתי טיעונים מתחום הכלכלה ואיכות החיים. "בוביק, יש שם הטבות מס מדהימות, דיור במחירים טובים, קהילה נחמדה והכי חשוב שקט בין שתיים לארבע". היא המשיכה במרדנותה וסירבה לכל תחנוני.

השינויים בתפיסתי לא נגמרים בכמיהה לרילוקיישן. כבר תקופה ארוכה שאני מסרב לנהל ויכוחים אידיאולוגיים עם חלק מחברי שמחזיקים בדעות שנעות על גבול האג'נדה של "שלום עכשיו". אני נמנע מלהעלות נושאים פוליטיים בחברתם לא בשל חולשת הטיעון או חוסר ביכולת להגן על עמדותי, ממש לא, פשוט אין לי כוח לפיצוץ שמגיע בסוף השיח. זה תמיד מתנקז לנקודה שבה הם קוראים לי "פאשיסט" ו"פופוליסט" ואני משיב שתפיסתם נאיבית ותוביל לאבדון. יש כאלו בסביבתי שמביטים בי באכזבה, מתרחקים, עולבים, מאבחנים את מצבי בידענות ובפסיקה רפואית קובעים שהסתובב לי השכל.





אחרי ששמעתי את זה יותר מדי פעמים יצאתי לבדוק אם באמת נדפקה לי הקופסה, או שאולי גרוע מזה, הפכתי לקרנף, מנצל הזדמנויות סדרתי שרוכב על גלי הלאומנות לטובת גריפת לייקים? ככל שניסיתי להקשות על עצמי, מסקנתי נותרה בעינה: לא, לא ולא. לא קרנף ולא שיגעון. מעשית הנני עדיין האדם ההוא, ומוחי מוברג ממש כבעבר. אותם ריחות, טעמים והעדפות מפעילים אותי, וחוץ מתנועה בסקאלה האידיאולוגית הכל כתמול שלשום. אבל לך תסביר למי שמסרב לשמוע שמוסרית אני מאמין, כשם שכבר כתבתי בעבר, שההתיישבות ביו"ש נכונה וצודקת. ואיך פתאום בהבזק של צלילות, הסיפור המשפחתי על סבי עליו השלום, שהביט מחרך החלון של בית חברוני כילד קטן בפרעות תרפ"ט וניצל, מתיישב עם התובנה האישית שחידוש וייצוב הנוכחות שלנו בכל חלקי הארץ הם עניין חיוני.

אין לי כל התשובות להתרת הסבך הדמוגרפי שעוטף אותנו. רחוק מזה. מה יהיה עם הבעיה הפלסטינית? לא יודע. אולי מבנה פדרטיבי, כפי שבגין הציע, או הפתרון שנתניהו העלה וייתכן גם שהמצב בלתי פתיר ולנצח נכסח אחד את השני. מה לעשות, כנראה שאיני קרנף מושלם. אלו, לפי הטענה, החלטיים וחד־משמעיים. זה לא מצבי. בנוסף, אני שונא את הררי האלימות שמייצגים בעיני זוגתי התקרנפות מושלמת. הביטוי "סמולני" וההוקעה האגרסיבית של הנושאים בעמדה שאינה ימנית מרגיזה אותי. הכל הפך לקרבות מתלהמים, עמוסים באינטרסנטים ודוברים מטעם. מפחיד. מפחידים אותי האלימים, המאיימים, דורשי הגינוי ומבקשי התוכחה, מזכירי המרפסת בכיכר ציון, מדי האס־אס ומנפנפי הפוסטר מבצלאל.

"אתה מתקרנף", היא צוחקת ומקניטה. "לא", השבתי נעלב מעט אבל גם קצת מבודח. אני מביט במראה ובוחן את עצמי. קמטים, זקן ו...מה זה? הייתכן שצמחה לי קרן במרכז הפנים? טפחתי קלות על עצם קשה שמעטרת את פרצופי. השם ישמור! קרן! לא, זה בסך הכל אפי הגדול ששכן שם מאז ומעולם. "את רואה, הכל תקין". אבל המילה האחרונה שלה. "אני אכתוב עליך סדרת טלוויזיה. על מגיש טלוויזיה שהתקרנף. זה אופנתי עכשיו אצלכם לכתוב על עצמכם, לא?".

אוי כמה לוקשים שאוכל אחרי פרסום הטור הזה. עליהום מהסרטים צפוי כאן. ימציאו לי קטגוריות חדשות. "מתקרנף מצפוני", יאמרו. אבל אין לי נקיפות מצפון ולא ייסורים, רק התמודדות עם שינוי ושאלות לגבי מציאות פנימית שהשתנתה. הנה כבר נשמעות נקישות המקלדת של אותו עיתונאי שיעשה עלי חינגה ויפריח בלעג הערות מחוכמות שיעוררו אצלו ואצל עוד עשרה יושבי בר ברחוב אלנבי התרוממות רוח. אני קרנף עדין, לא בטוח שיש לי עור מספיק עבה לנקות אותם מנפשי. מצד שני שיקפצו לי כולם. לפעמים יש לי תחושה שהם הקרנפים האמיתיים, אלו שדורסים ברגל גסה תוך שעיטה המונית, עדרית, כל צליל שונה משלהם.