1. עובדים משבת לשבת

בנימין נתניהו הפציר בנשיא קזחסטן שיגיד לאיראן ש"ישראל אינה ארנבת, היא נמר". יש משהו בדבריו. ישראל היא המעצמה האזורית החזקה ביותר בסביבה. היא לא רואה אף אחד ממטר, לא מהססת לפעול מעבר לגבולותיה, להפציץ כאן ולהעניש שם, למתוח קווים אדומים ולערבב את המזרח התיכון כולו. יש לה ביטחון עצמי, עליונות צבאית וטכנולוגית ויכולות שאין לאף אחד אחר.

אבל יש כוכבית. הנמר הזה הופך לארנבת מרעידה ונפחדת רק בתנאי אחד: כשהוא נתקל במתנחל. אם יש מי שמורידים את המעצמה הישראלית על ברכיה, מזחילים אותה לאורך ולרוחב, מכתיבים לה מה לעשות ואיך לנהוג, אלה הם המתנחלים. לא כולם. אפילו לא רובם. חלק הארי של הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק הם אזרחים שומרי חוק וסדר. רק קבוצה קטנה היא זו המתעלמת מרעשי הרקע וקובעת דין לעצמה. 40 משפחות נטולות כל תום לב, המפוזרות בכמה עשרות קרוואנים הנטועים על גבעה לא להם בעמונה, הופכות את סדר היום הישראלי כבר חודשים ארוכים ועושות בו כשלהם.

אם ניקח את מספר השעות שהושקעו במציאת פתרון לעמונה, נכפיל אותו במספר האנשים שטרחו סביב ועל זה, ואת כל זה נכפיל במחיר של שעת עבודה במשרד עורכי דין תל אביבי, נגיע לתקציב הביטחון. אם היו משקיעים רבע מזה במאות אלפי המשפחות הנזקקות, בעשרות האלפים הממתינים לדיור ציבורי, או אפילו בגרעין האיראני (שיצא לחל"ת עד העשור הבא), אפשר היה לחולל נפלאות. ואנשי עמונה? יוק. הם פשוט דחו את ההצעה שכופפה עבורם את החוק ואת המציאות ואפילו את גב ההר. הם רוצים יותר. למה הם רוצים יותר? כי הם התרגלו לקבל מה שהם רוצים.



משבר עמונה חולל נפלאות, גדולות ונצורות. הוא אפילו התיך וגיבש את בנימין נתניהו ושנואי נפשו, נפתלי בנט ואיילת שקד, ליחידה אחת. שעות האיכות ששני אלה בילו עם ראש הממשלה שלהם בחודשים האחרונים אינן ניתנות למדידה. נכון, תמיד נמצא משגיח הכשרות שיהיה בחדר, כדי שחס וחלילה ראש הממשלה לא ייתפס ביחידות עם שרת המשפטים שלו, או עם שר החינוך, רחמנא לצלן, אבל אנשים שהיו שותפים לתהליך מדווחים על כימיה ששררה סוף־סוף בין השלושה האלה, כמעט כמו בימים הטובים ההם, כששקד הייתה מנהלת הלשכה ונפתלי ראש המטה.

השקיע מאמץ אדיר וקיבל יריקה לפנים, בנט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אפס, כל זה לא מעניין את אביחי בוארון וחבורתו. האיש, שניסה להידחק לרשימת הבית היהודי בפעם הקודמת ונכשל (רק מקום 16, שהיה יכול להיות ריאלי אלמלא פשט נתניהו על המנדטים וליקט אותם זה אחר זה), החליט לעשות מעשה שירעיד את אמות הספים ויהפוך אותו לגיבור היום. האיש שכבש את ההר. הפטריוט שקרא לבצלאל סמוטריץ' "בוגד".

אבל אפשר להבין את המעשה של העמונאים גם אחרת. החלטתם לדחות את המתווה היא, בעצם, החלטה לרדת מההר. הם ויתרו. הם לא ישתפו פעולה עם הפינוי, אבל גם לא ירימו יד על שוטרים או חיילים (כך הבטיחו). כנראה שגם להם נמאס להיטלטל בין הגבעות והקרוואנים. זה אנושי וזה מובן. צריך לקוות שקומץ המטורללים שיגיעו לעמונה כדי לזרוק גפרורים לתוך חבית אבק השריפה, יעלו חרס בידם. את הסאגה הזו צריך לסיים.

בסופו של דבר, הממשלה צולחת את משבר עמונה והקואליציה לא מתפרקת. ההישג הזה, כולו, רובץ לפתחם של בנט ושקד, שהעמיסו את החידלון הכללי שפקד את המערכת בשנה וחצי האחרונות על הכתפיים, הפעילו עוצמה פוליטית וגררו את נתניהו למתחם הנוחות שלהם. נכון, בהיצמדו של נתניהו אליהם עכשיו, כשהוצע המתווה, הוא שוב הופך אותם לשכפ"ץ האישי שלו מול מצביעי הימין והציונות הדתית, אבל התשומות שהסיפור כולו מייצר לקהל המצביעים של בנט/שקד שוות את ההקרבה: חוק ההסדרה (בנט לא יביא אותו לאישור סופי בכנסת לפני יציאתו של הנשיא אובמה מהבית הלבן), ולחלופין "תקנת השוק" ו"המודל הקפריסאי" שישנו את המציאות ביהודה ושומרון וילבינו חלק ניכר מיחידות הדיור הלא חוקיות שמפוזרות בו. בנט יגבה את המחיר בזמנו.

עכשיו הוא, כמו נתניהו, ממוקד במאמץ לשכנע את הנשיא ברק אובמה לעזוב את הבית הלבן בלי לעשות מעשה מדיני. זוהי הדאגה העיקרית של כל הצמרת בישראל, וזו הסיבה לכך שעמונה תפונה בימים הקרובים.

לא כולם אוהבים את מה שקרה במערכת בשבועות האחרונים. במשרד הביטחון הביטו על הגמישות והלוליינות שגילה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בסוגיית עמונה בעין עקומה. מנדלבליט קבע קווים אדומים בתחילת התהליך, אבל במורד הדרך פרץ אותם שוב ושוב, התקפל, התבלבל והסכים לפרשנויות ולהצעות שיועמ"ש סביר היה דוחה על הסף. במהלך התקופה הזו נרשם מתח רב בין ירושלים (היועמ"ש) לתל אביב (הפצ"ר, תא"ל שרון אפק, שר הביטחון והממסד הביטחוני), אבל כמו תמיד ירושלים היא שקבעה.

השיא היה בפירוק "חזקת השיתוף" של בעלי החלקות הפלסטינים על ההר, מה שאפשר למצוא למסיגי הגבול אכסניה "על ההר" לעוד שנתיים. ואחר כך? לא מעניין אחר כך. שנתיים במושגי המזרח התיכון הן נצח וחצי. שנתיים, שבועיים, העיקר שנצלח את סוף השבוע הקרוב בשלום. אנחנו עובדים משבת לשבת, ומלקטים מנדט למנדט (ע"ח בנט).


2. אירוע לבבי


בכלל, שבוע מזופת עבר על הבית היהודי. אחרי המאמץ האדיר, היצירתיות והנחישות הפוליטית שהשקיעו בנט ושקד ב"מתווה עמונה", הם ספגו את היריקה מאלה שעבורם נעשה הכל, וכדי שזה יהיה מושלם, ביום חמישי בבוקר פרסמה הדס שטייף את השם המפורש: ח"כ ניסן סלומינסקי הוא הח"כ המטריד (לכאורה) שנגדו הצטברו לא מעט תלונות.

"העגלה המלאה" של הדתיים, שמתמוגגים מאורה של תורה ומטיפים מוסר לסוטים, נבערים וגסי רוח (אנחנו), מתבררת כעגלה מלאת יצרים. עוד לא נרגענו מתא"ל אופק בוכריס, אחד הפרחים המפוארים ביותר שנבטו בערוגות הציונות הדתית, והנה הגיעה ה"לבביות" של סלומינסקי, שאפילו לא מתנצל על התנהגותו אלא בסך הכל מצר על כך שהבנות לא מבינות אותו.

מצד שני, אני מבין את בנט. אתמול הוא עמד במצור תקשורתי והופעל עליו מכבש לחצים לקרוא לסלומינסקי להתפטר. הבעיה היא, שבניגוד למקרה של ינון מגל, הפעם אין לבנט ביד שום דבר ממשי. מגל, באומץ לב אישי, אישר שיש דברים מסוימים בגו' והוא אכן חטא ומעד. סלומינסקי, בשיחה צפופה עם בנט, מכחיש הכל. ניסיונותיו של בנט לדבר עם מתלוננת אחת, שתיים או שלוש עלו בתוהו. כשאין מתלוננות והחשוד לכאורה מכחיש, על סמך מה הוא אמור לקרוא לו להתפטר? בסופו של יום, כדי לסיים את הקריירה של אדם, צריך משהו יותר מבוסס מתלונות שהגיעו לשני רבנים. לבנט אין סמכות לפטר את סלומינסקי מהכנסת. בנט ניסה להיפטר מסלומינסקי לפני כמה שנים ועירב בכך אפילו חוקרים פרטיים, אבל זה לא הסתייע. עכשיו צריך לתת למשטרה לעשות את עבודתה ואחר כך להסיק מסקנות. בואו נמתין רגע אחד, זה לא כל כך נורא.

"התנהגות לבבית", ח"כ סלומינסקי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ימים לא פשוטים פוקדים את חובשי הכיפה שבינינו. אין שמחה כשמחה לאיד, וצריך להודות שאנחנו (החילונים) די שמחים. לא צריך לתפוס את זה כניסיון להשחיר את הציונות הדתית, או את היהדות החרדית. יש כאן בסך הכל ניסיון לחזור לפרופורציות. חברים, ההטפות שלכם שנות דור על נפלאות "העגלה המלאה" כל טוב ואורה של תורה, מול העגלה הריקה של התרבות המערבית חילונית, התגלו כחלולות וריקות מתוכן. כשיולי אדלשטיין חובש הכיפה מתעקש למדוד בסרגל נוקשה את המרחק מברכה של יועצת פרלמנטרית לקצה החצאית שלה, צאן מרעיתו חוגג על פקידות לשכה או יועצות פרלמנטריות. מתברר שהיצרים מבעבעים על כל העגלות. כל מה שחסר לכם שם, באגף מטיפי המוסר, הוא קצת צניעות.

ויש לי מועמד מצוין שממנו תוכלו ללמוד אותה. הוא חילוני, טייס קרב, אלוף בצה"ל, ראש אכ"א, קוראים לו חגי טופולנסקי. הנגטיב המוחלט של ניסן סלומינסקי או אופק בוכריס (שהכחיש חודשים שבכלל נגע במישהי, ואחר כך הודה שקיים איתה יחסי מין). ספק רב אם נפל פגם בהתנהגותו של האלוף טופולנסקי, ואם כן, מדובר בהתרשלות מהסוג הקל ביותר. למרות זאת, כשהתברר שכנופיית גנבים פרצה לביתו וגנבה מחשב נייד ועליו, כנראה, חומר מסווג, הוא לא המתין לשימוע בפני רבנים, לא חיכה לצאת השבת, לא נאחז בקרנות המזבח, אלא הצדיע לרמטכ"ל ושם את המפתחות. דוגמה אישית, תרבות, אחריות וצניעות.


3. הבלטה של לפיד


יאיר לפיד עובד בלהיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. הוא עושה הכל נכון. לא תוקף את נתניהו ברמה האישית (משאיר את העבודה השחורה לאחרים), מתרחק מהשמאל כמו ממגיפה מידבקת, מתרוצץ בעולם במאמץ להגן בגופו על המדינה ומציג לציבור הישראלי (שנדד הרחק ימינה בשנים האחרונות) את האלטרנטיבה שהוא רוצה באמת: ביבי, רק בלי שרה, הנהנתנות והקיצוניות. ביבי, לפני שהתקלקל.

לפיד סימן על גבו צלב מטרה גדול והוא מכתת את רגליו בכל מקום שבו הוא יכול לספוג התקפה ארסית על ישראל. בו במקום הוא משתלח בעוצמה בתוקף ודואג להפיץ את זה מיד בכל הרשתות האפשריות. כך קרה בתחילת השבוע במסיבת עיתונאים לתקשורת הזרה שערך בירושלים. מי שענה לתחנוניו היה כתב ה"גרדיאן", שהשווה את ישראל למדינת אפרטהייד, וחטף מיד מקלחת קרה מידיו האמונות ולשונו המצוחצחת של לפיד.

ולא חסרים סיפורים נוספים, כמו מה שקרה בינו לבין השליח הצרפתי המיוחד שהגיע לכאן לפני מספר שבועות וניסה למכור לו את הוועידה הבינלאומית הדחופה לשלום שצרפת מנסה לקיים בפריז, בהשתתפות אבו מאזן ונתניהו. בתגובה, הציע לפיד לצרפתי האומלל לקיים בירושלים ועידה בינלאומית דחופה לנוכח מצוקתם של המוסלמים במרסיי. הוא גער בו ארוכות ושילח אותו לדרכו, כמעט בבעיטה. אחר כך אמרו לו הצרפתים שמכל הפוליטיקאים הישראלים שאיתם נפגשו בארץ, הוא (לפיד) היה הקשוח והבוטה ביותר.

וסיפור אחרון לקינוח: הוא ישב בכנסת לאחרונה עם כמה ח"כים ודיבר על "שלום עכשיו", אפרופו הדרישה לפנות גם את האנדרטה לזכרו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, במסגרת פינוי עמונה. חמש דקות אחר כך התקשרה עיתונאית מערוץ 2 לאחת הח"כיות שנכחו בפגישה, ושאלה אם זה נכון שלפיד קרא לחבר'ה מ"שלום עכשיו" "כלבים". הח"כית פשפשה בזיכרונה ולא זכרה ביטוי כזה. כעבור כמה דקות קיבל גם הח"כ הנוסף שהיה שם טלפון דומה. גם הוא לא זכר שהמילה הזו נאמרה על ידי לפיד. אז מי הדליף לעיתונאית שלפיד כינה את "שלום עכשיו" בשם "כלבים"? יכול להיות שלפיד עצמו. יכול מאוד להיות.

כך או אחרת, הוא זיהה את הבלטה שממנה יצמח ראש הממשלה הבא של ישראל, והוא השתלט עליה. בכל פעם ש"הארץ" יוצא למתקפה נגדו, הוא צוהל. בצדק רב. לפיד לא מתעניין בשום עקרונות, צווים מוסריים או ערכים מקודשים. הדבר היחיד שהוא רוצה זה להחליף את נתניהו ובקצב הזה, אם לא יקרה כאן שום דבר דרמטי, המשימה הזו אפשרית בהחלט.


4. קול קורא


"חוק המואזין" תקוע בינתיים, אבל ראש הממשלה ממשיך להתעקש. בשבועיים האחרונים הפך נתניהו לכוח המרכזי שדוחף את החוק הבעייתי הזה. מסביבו, מאחוריו ומצדדיו אף אחד לא מבין את הטירוף (דווקא יש כמה שיודעים במה מדובר), אבל ביבי בשלו.

מולו מתייצב אחד ג'ינג'י, ח"כ יהודה גליק, העוף המוזר ביותר בכנסת. גליק מפגין, פעם אחר פעם, עצמאות חשיבתית מעוררת הערצה ומוכיח שעליונות מוסרית, ערכים ועקרונות יכולים לשגשג גם בצד ימין. בנושא המואזין, ניסה גליק בכל כוחו להגיע לפשרה ולפתוח בהידברות שתפתור את הסוגיה באמצע הדרך. משהו כמו הפסקת קריאות המואזין לפנות בוקר בווליום גבוה, והתרתן בשאר חלקי היום. כשהיה נדמה בשלב מסוים בשבוע שעבר שהפשרה הזו עוברת והחוק יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה, נסע ראש הממשלה הביתה. כשחזר, למחרת, הוא היה עוד יותר קיצוני מאשר קודם. לא לילה ולא לפנות בוקר, החוק יעבור איך שהוא, לכל אורך שעות היום, נקודה, אמר נתניהו לחבורה של ח"כים, גליק ביניהם.

גליק הנדהם ניסה להפציר בראש הממשלה. לפחות תקרא את המכתב ששלחתי לך, אמר לנתניהו. "תשלח את המכתב לאנגלה מרקל", השיב נתניהו, "זה לא מעניין אותי". למה אנגלה מרקל? כי על פי נתניהו, גם בגרמניה אסרו על קריאות מואזין. אז למה בישראל אי אפשר? גליק לא מתייאש. מי שהצילו בינתיים את המצב הם החרדים. מכיוון שנתניהו מסרב להתפשר על שעות הלילה או לפנות בוקר, החוק מכיל גם את צפירת השבת הנשמעת ביישובים הדתיים בימי שישי לפנות ערב. מכיוון שאי אפשר להחריג את השבת (כי אז הופכת ישראל למדינה גזענית במוצהר), החוק תקוע.

גליק עצמו מסתובב ועושה נפשות בין חברי הכנסת של הליכוד. הוא דיבר כבר כמעט עם כולם ועל פי עדותו לא מצא אחד שבאמת תומך בחוק. כמעט כולם מצקצקים בלשונם, אומרים שאין להם מושג מאיפה הטירוף הזה מגיע, אבל נאלצים להתיישר עם המנהיג, שקורא תיגר על קריאת המואזין כאילו אנחנו באמת בגרמניה, ולא בעיבורו של המזרח התיכון, מוקפים מואזינים ומאזינים.


עצמאות חשיבתית מעוררת הערצה, ח"כ גליק. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

5. האופק של איזנקוט


אחרי פרישתו של האלוף חגי טופולנסקי מתפקיד ראש אכ"א, מסתמנת תחרות על התפקיד בין סגניתו, תא"ל מירב קירשנר, לדובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז. שני מינויים ראויים ביותר. תשומת הלב האמיתית צריכה להינתן דווקא לבוס שלהם, הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט. מדובר ברמטכ"ל היחיד בתולדות צה"ל שסירב להתמנות לתפקיד (נתניהו וברק הציעו לו אותו אחרי ביטול מינויו של יואב גלנט) בסיבוב הראשון, וגם אם לא היה מתמנה בסיבוב שאחריו (הנוכחי) לא היה מזיל דמעה.

ובכן, מתברר שאיזנקוט גם לא באמת מעוניין בשנת כהונה רביעית כרמטכ"ל. הוא אמר את הדברים האלה ללא מעט חברים במעגל האינטימי שלו (למען הגילוי הנאות, לא שמעתי את הדברים ישירות ממנו, אלא מאנשים ששמעו אותו). זה לא שאם שר הביטחון ליברמן יציע לו שנה רביעית הוא יסרב. הוא גם לא סירב לרמטכ"לות בסופו של דבר, כזכור. אבל אישית, הוא מעדיף לסגור עניין בתום שלוש שנים, כלומר פברואר 2018, שזה שנה וקצת מעכשיו. רק תנו לו ללכת.

איזנקוט הוא אדם צנוע. את זה כבר כולם מבינים. הסיכוי שילך לפוליטיקה דומה לסיכוי שדוד ביטן יסרב לראיון. הוא ענייני להחריד והוא מפסיד עכשיו את ההורות על הילד הכי צעיר שלו, אחרי שהפסיד אותה על כל הילדים הקודמים. הוא קבע לעצמו כמה משימות משמעותיות בצה"ל, ונמצא בדרך להשלמתן. מבחינתו, התסריט הטוב ביותר הוא סיומה של הקדנציה כפי שנקבעה בחוק, ללא הארכה מלאכותית.

אגב, איזנקוט חושב שצריך להסדיר את עניין מינוי הרמטכ"ל בחוק, או בכללים ברורים ומוצקים, כפי שהוסדרו מינוי ראש השב"כ ומינוי ראש המוסד. גם מבחינת לוח הזמנים וגם מבחינת הפרוצדורה. הסיפור של שלוש שנים עם אופציה להארכה פסול בעיניו מעיקרו. הוא דיבר על זה בזמנו עם שר הביטחון הקודם בוגי יעלון, אבל יעלון לא התפנה כדי לטפל בזה. יכול להיות שלפוליטיקאים נוח שהרמטכ"ל יהיה מרוסן שלוש שנים, כדי לקבל את הרביעית. ככה הם יוכלו להחזיק אותו קצר ועצמאותו תיפגם. אז זהו, שבמקרה של איזנקוט השנה הרביעית מעניינת אותו כקליפת השום. רק תנו לו לגמור וללכת הביתה. כמה חבל שאין פה עוד כמה כאלה.

bencaspit5@gmail.com