אדוני ראש הממשלה, קראתי ביום שישי את מכתבך הכן למנהלי המאבק בעמונה ובעיקר את קריאתך אל ההורים "זה לא המקום לנוכחות ילדים וילדות, נערים ונערות", ואני מבקש לספר לך משהו. בשבועיים האחרונים שולחת לי בתי בת־15, אחת לכמה שעות, מסרונים מוטרדים בעניין עמונה. "אבא, יש כבר החלטה?", "אבא, בג"ץ כבר פסק?", "אבא, התושבים כבר הודיעו אם הם מקבלים את המתווה או לא"?
ביום חמישי, באמצע יום הלימודים, היא טלפנה. כמה חברים וחברות החליטו להתארגן ולנסוע לעמונה והיא צלצלה לבקש רשות. אחרי דיון קצר בהנהלת המשפחה ואחרי שורת הערות וסייגים, אישרנו לה. אשרי שזכיתי, חשבתי לעצמי. אשרי, שהילדה שלי - מעבר לכל משובות הנוער והילדות, מעבר לתוכניות הטלוויזיה ולזמרים שאני כבר מזמן לא מזהה - מעסיקה את עצמה בסוגיות שכאלה.
לכל אזרח במדינה יש תפקיד. לך, כראש ממשלה, יש חובה לדאוג למימושן של פסיקות בית המשפט. לאזרחי המדינה יש זכות ואף חובה אזרחית למחות בכל מקום שבו נעשה עוול. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה ראש הממשלה לא מקיים את הכרעות בית המשפט. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה ראש הממשלה קורא לנוער לא למחות נגדן, כשהן נראות בעיניו לא מוסריות ולא צודקות.
קראת לנוער לנהוג באחריות, ואני איתך. אבל קוממה אותי עד מאוד התזכורת שלך למוחים שלא לפגוע בכוחות הביטחון ובחיילי צה"ל כי "אלה הבנים שלנו, הם בבת עינינו, הם יקרים לכולנו, הם שומרים על כולנו".
אני רוצה להזכיר לך, אדוני ראש הממשלה, שלנאבקים למען עמונה אין צורך להזכיר מיהו צה"ל. תושבי עמונה הם לוחמים בצה"ל. הוריהם ואחיהם של בני הנוער שמפגינים איתם, גם הם לוחמים בצה"ל. בעוד שנה ושנתיים הם עצמם יחבשו כומתה אדומה או סגולה או חומה, ויצעדו על מגרש המסדרים בבה"ד 1. וכשהם יהיו שם, במדים, הם יהיו חיילים טובים יותר כי הם יודעים על מה הם נלחמים. כי הם מעורבים. כי אכפת להם. כי הם לא מוכנים לשבת בבית.
יש להם, לבני הנוער האלה, מודלים לחיקוי. יש להם, לדוגמה, את דמות המופת של סגן עמיחי מרחביה ז"ל. ארכיוני העיתונים זוכרים את השתתפותו כנער במחאה נגד פינוי חוות גלעד. ארכיוני העיתונים זוכרים את המכתב ששלח כמפקד צעיר לרמטכ"ל, רגע לפני ההתנתקות, מכתב שבו הזהיר כי "תמונות היום הקשות של אלפי אחים יהודים שמגורשים מאדמתם ונגזלים מרכושם מגעילות בכתם מוסרי את מדי הצבא".
ארכיוני העיתונים זוכרים כיצד השעה אותו דן חלוץ מפיקוד מבצעי. כיצד נאבק כדי לשוב ולפקד. כיצד רק שנה מאוחר יותר הסתער בראש חייליו בגולני, בקרב בבנת ג'בל, ומסר שם את נפשו על קדושת השם, העם והארץ. אותה רוח ואותו חינוך ואותה דבקות שהביאו אותו לחשוב שנגד מהלך לא מוסרי אסור לשתוק, הביאו אותו למסור את נפשו. ובין החינוך לזה ובין החינוך לזה אי אפשר להפריד, ומי כמוך, אדוני ראש הממשלה, יודע את זה.
הנוער הזה יודע שבהחלטת בג"ץ אין צדק
הנוער הזה, שהתייצב בעמונה, יודע שבהחלטת בג"ץ להרוס את היישוב אין אמת ואין צדק ואין מוסר ואין יושר. הנוער הזה יודע שלמרות מה שמוכרים לו בתקשורת על אדמות ערביות פרטיות ועל גזל, אין ערבי אחד שנדרש על ידי בג"ץ להוכיח בעלות על הקרקע. שברמת גן או בנס ציונה אין שום סיכוי שייהרסו 40 בתים בהליך שכזה. שבנגב, אצל הבדואים, אותו בג"ץ ואותם שופטים מסרבים לפסוק מה שהם פוסקים ביו"ש. הנוער הזה יודע שגם אם כלתה הרעה ופסק הדין יבוצע, לראות יישוב בן עשרים שנה וארבעים משפחות נמחה מעל פני האדמה בלי מחאה, זה משהו בלתי נסבל.
קראתי, מר נתניהו, את הבטחתך התמוהה להרוס במקביל לעמונה גם בתים של ערבים. למה תמוהה? כי בניגוד למה שאפשר להתרשם מכמה כותבי טורים ב"הארץ", לא שבנו אל אדמת אבותינו כדי לדפוק את הערבים. אין לנו עניין בזה. שבנו אל הארץ כי היא שלנו. זו הסיבה שהביאה את תושבי עמונה להתיישב היכן שהתיישבו. ומשכך, הרס ביתו של מוסא היכן שהוא בנגב לא יהיה נחמה עבור איש מהם.
יתרה מכך, יש מקרים שבהם כדאי לזכור ולהזכיר את העובדות. והעובדות מלמדות שאצלך בבית, בליכוד, כמעט עברה תוכניתו של בני בגין, שביקש להתעלם מעשרות פסקי דין לפינוי ולהריסה במגזר הבדואי, ועד עתה לא שמענו את קולך גם בהתייחס להצעתו החדשה של אורי אריאל לקדם שוב את היוזמה הזו.
תושבי יהודה ושומרון סופגים כבר שנים ומשלמים מחירים כבדים בשם הערכים שגם אתה מאמין בהם. הנוער הזה, שביקשת ממנו להישאר בבית, ראה לוויות יותר ממה שאנשים צעירים צריכים לראות. הוא ראה כיסאות ריקים בכיתה. הוא ראה חברים ושכנים מספידים את אבא ואת אמא. ראה, מחה דמעה, וכמו הוריו המשיך לדבוק בערכים ובארץ. הנוער הזה הוא חלק מהמאבק. הנוער הזה הוא חלק ממסירות הנפש.
ואם אתה, אדוני ראש הממשלה, דואג לנפשו של הנוער הזה, עשה מעשה של מנהיגות. בוא לעמונה. רגע לפני הפינוי וההרס. התייצב מול הצעירים הנפלאים ומלאי האידיאלים האלה. היישר אליהם מבט. הסבר להם. תגיד להם שכראש הממשלה שלהם אתה גאה בהם שאכפת להם. שבלי נוער שאכפת לו אין עתיד. אם צריך להתווכח, תתווכח איתם. אם צריך לספוג ביקורת, אין נפלאה מביקורת של דור צעיר שלא מבין פוליטיקה ולא מתמצא בשיקולים טקטיים פתלתלים, והוא הראשון שיודע לזהות את הזיוף במנגינה. אל תדבר אליהם במכתבים, אדוני ראש הממשלה, לך אליהם. היום.