מזה זמן מה אני אדם מסודר ומאורגן. ככה זה נראה על פי הפעולות שאני מבצע בבוקר כבר חודש וחצי. אני מתארגן מהר בשעה מוקדמת, מוציא את הכלב, מסדר את התיק - בזמן שבמקביל אשתי מכינה את הילד לגן - ואז עולה לאוטו יחד איתה ואנחנו נוסעים לגן של הילד. אני מוריד אותו בגן ובזמן שאנו פוסעים את 20 המטרים שבין דלת הכניסה לגן עצמו, הילד מנסה לחלץ ממני התחייבות שאחרי הגן אקח אותו לג׳ימבורי. לרוב זה עובד. קשה לי לעמוד בפניו.

אחרי הגן אני חוזר לאוטו, חוגר את החגורה ואז אשתי מבררת אם שמתי את הבגדים הנקיים של הילד בתא שלו, או אם אמרתי לגננת שיש לילד חולצה ארוכה דקה מתחת לסוודר (ושאם בהמשך היום יהיה חם, יש להפשיט ממנו את הסוודר ולהשאיר אותו עם החולצה הדקה), או אם הסברתי לגננת שחשוב שהילד יאכל את הפרי שהם מקבלים בשעה 11, כי הילד זקוק לוויטמינים שיש בפירות. לרוב, מודה, אני שוכח להגיד את הדברים האלה, ואשתי ישר שולחת הודעת טקסט לגננת עם המידע.

אנחנו נוסעים בזמן שהרדיו משדר את תוכנית הבוקר התמיד נהדרת של טל ואביעד. מדהים איך שני אלו מצליחים למצוא מה להגיד מדי יום. כבר שנים אני מתגלגל משבוע לשבוע, מטור לטור, בחרדה גדולה, חש שנגמר לי מלאי המילים (וגם החמצן) ואין לי יותר מה לומר/לכתוב. בחיים לא הייתי יכול לשרוד תוכנית יומית מהסוג הזה.



אבל אני לעולם לא מצליח לשמוע את כל התוכנית, כי מהר מאוד אנחנו מגיעים לנקודת האיסוף של ההסעה היומית שלי לנווה אילן - שם יושבת חברת ההפקה שמפיקה את הסדרה שאני כותב, ושם יש לי משרד משלי לצורכי כתיבה. אני יורד בנקודת האיסוף עם התיק של הלפטופ ונכנס להסעה שמתחילה לדהור לכיוון נווה אילן.

במשרדים בנווה אילן אני דבר ראשון הולך ואומר שלום לכל אחד מאנשי המשרד, פשוט כי אני מאוד נרגש מזה שאני עובד במשרד. זו פעם ראשונה בחיי שאני חלק ממשרד. אני רגיל לכתוב לבד בחדר העבודה שבבית שלי (ולדבר לעצמי תוך כדי כך), ופתאום להגיע למקום שבו אני פוגש את בני מיני - בני המין האנושי - זה חתיכת אירוע בשבילי.

המשרדים של חברת ההפקה נמצאים בבניין שמאכלס את מיטב הפקות הטלוויזיה הישראליות. תמיד יש שם משהו שמעסיק אותי. עד לא מזמן הייתה שם ההפקה של ״מאסטר שף״, ויצא לי פעמים רבות להתעכב במסדרון ולהביט במטעמים שנמצאים בחדרים, עד שפעם אחת עובדי ההפקה קלטו את זה והזמינו אותי לטעום. מאז עניין הטעימות הפך לסוג של מנהג, או במילים אחרות: מאז את הבראנץ׳ הקבוע שלי בנווה אילן אני אוכל בחסות ״מאסטר שף״.
למעשה, חדר העבודה שלי סמוך לחדר שבו "מאסטר שף" צילמו את ה״טסטות״ של המתמודדים (ה״טסטות״ זה הראיונות של המתמודדים שמשודרים בין הקטעים של תחרות הבישול עצמה) ולא פעם מצאתי את עצמי כותב מתכונים במקום דיאלוגים.

האח הגדול. כל הדברים קורים מסביבי

אבל ההפקה של "מאסטר שף" הסתיימה כבר, ועכשיו החליפו אותם אנשי הפקת ״האח הגדול״. ההפקה של "האח הגדול" היא משהו בלתי נתפס. מספר האנשים שעובדים שם הוא משהו שלא רואים בשום הפקה אחרת בארץ. ולכן מאז שהפקת "האח הגדול" יצאה לדרך, התור בחדר האוכל הפך לארוך יותר. זה, בשילוב העובדה ש"האח הגדול" החליפו את "מאסטר שף" ואת עידן הטעימות שלי, גורם לי לתסכול רב.

אולם זה לא רק זה. יום אחד בשבוע האחרון הבטתי מהחלון ופתאום נגלה לפני מחזה מחריד - בן אדם מכוסה כולו בשמיכה ושני אנשים משני צדדיו שסוחבים אותו ומכוונים את דרכו (כי הוא הרי לא רואה דבר). מיד כשראיתי את זה רצתי אל הדמות הבכירה ביותר בשטח - מנכ״ל חברת ההפקה - ואמרתי לו שחטפו מישהו, ואז סיפרתי לו מה ראיתי מחוץ לחלוני. הוא צחק. זה ההפקה של "האח הגדול", אמר לי, הם לוקחים את אחד המתמודדים לצלם את "תעודת הזהות" שלו באולפן הקטן. "מה? למה לא הזהרתם אותי לפני כן? אני אדם חלש נפשית וחרדתי, קשה לי לעבור טלטלות נפשיות כאלה״.

בצד השני של המסדרון, בדרך לשירותים, נמצא ערוץ הקניות. ערוץ שמרתק אותי במיוחד. כל פעם שאני הולך לשירותים אני עוצר ליד הקונטרול והאולפן של הערוץ ומסתכל על הנעשה שם - אילו מוצרים מוכרים עכשיו, איזה עיצוב גרפי יש על המסך בקונטרול, וכשאני ממשיך לשירותים אני גם מסתכל על עמדת ההפקה ועל החדר לידה שמלא במוצרים בקרטונים עם הלוגו של ערוץ הקניות.

בכל פעם שאני עובר שם אני מרגיש שאני מתהפנט יותר ויותר מהערוץ המשוגע הזה, שכולל מנחים שמתארים מוצרים בטון של הפסטיבל בריו ועל פניהם מבט זומבי מוזר, כאילו הם עברו הפנוט שיצא משליטה. בפעם האחרונה אפילו חציתי גבול מסוים כשנכנסתי אל הקונטרול של הערוץ בשביל להציץ יותר מקרוב. איכשהו לא שמתי לב ומצאתי את עצמי ממשיך לאולפן של הערוץ. עמדתי שם בצד והסתכלתי על הנעשה בחדווה חולנית של מי שנהנה לראות ניתוח לב פתוח. בערך שעה וחצי בזבזתי שם. כשחזרתי לחדרי ניגשה אלי מישהי מהמשרד ושאלה אותי איפה הייתי, "כולם חיפשו אותך".

"עברתי מימד", עניתי לה, ״הייתי במימד הקניות״. היא הסתכלה עלי כעל משוגע והלכה. אחר כך הרמתי טלפון לאשתי ואמרתי לה שאני חש שיש לערוץ הקניות השפעה מאגית עלי ושאני חושש שאם אני אמשיך ככה אני אהפוך בסוף למוצר בערוץ הקניות וימכרו אותי במבצע. ״אם אני לא חוזר יום אחד מהעבודה״, אמרתי לה, ״אל תחשבי פעמיים - תתקשרי לשירות הלקוחות של ערוץ הקניות ותדרשי לדעת מי קנה אותי ואיפה אני. יודעת מה? בעצם קודם תבררי אם הלקוח מרוצה מהמוצר. אם הוא מרוצה, אולי תשאירי אותי אצלו".