לפני כשבוע הוצגה לתושבי עמונה “הצעת המתווה” הראשונה. להעביר קומץ קרוואנים לחלקה סמוכה, לתקוע דגל ולהכריז “ניצחנו”. וכל שאר היישוב דינו להתפזר ולהתפורר. אולי תימצא להם עוד חלקת אדמה. נראה . אולי. אם ירצה השם. ו”יש דין” והערבים. ובג”ץ. ובתנאי, כמובן, שהתושבים “יתנהגו יפה”. שלא יהיו תמונות קשות מפינוי כוחני ואלים, העלולות לפגוע בנתניהו ובבנט בבחירות הבאות.
אמת נכון: 50 שנה הם משחקים במשחק הזה. עולים ויורדים, נסוגים ומתקדמים, גוררים שלושה קרוואנים לשלוש גבעות, מוותרים על אחד ומבססים שניים. אדמות מדינה וסקר, רכישות וסבך של חוקי קרקעות עתיקים, “גניבת סוסים” וקריצות ממשלה וקומבינות. וכך, לאט־לאט - והנה כבר חצי מיליון יהודים ביהודה ובשומרון. השיטה הצליחה. אז למה לבעוט בדלי?
שחקני ההתיישבות הוותיקים רצו שמשחק התרגילים יימשך. אולי לא הבחינו שתם זמן הקומבינות והגיעה עת הפתרון המשפטי האחד והיחיד: החלת ריבונות. בסירובם של תושבי עמונה לקבל את המתווה המחורר הם אמרו לנציגיהם : הגיעה העת לשנות את כללי המשחק. ויש גם הזדמנות היסטורית לכך. הקשיבו נא לשגריר ארצות הברית המיועד.
ההחלטה של תושבי עמונה לא הייתה הימור של שחקן פוקר. לא הייתה סחיטה לצורך התמקחות. היא הייתה החלטה ערכית. ממש כמו דברי מנחם פליקס בבג”ץ אלון מורה, כשניפץ את השקר הלבן של “התיישבות מטעמים ביטחוניים” ואמר את האמת : אנו מתיישבים בארץ ישראל מכוח הייעוד של שיבת עם ישראל לארצו. הנימוק הביטחוני אינו מעלה ואינו מוריד.
רק תושבי עמונה יודעים כי נאלצו לבחור בין שתי רעות. הם, וכמה מאות נערים החשים מרומים: קראו להם לבוא למען המולדת, שחררו אותם בגלל הקומבינה. הם צעירים. חדורי אידיאלים ובזים להסדרים. אין הם מבינים שההסדר המשופר הושג בעיקר בזכות החשש מעימות שיצרו על ההר בעצם נוכחותם. וגם אם הם מבינים - הם באו למסור את הנפש. לא להתפשר.
עדיין יש חשש שהממשלה לא תעמוד בהתחייבויותיה. כפי שלא עמדה בהתחייבויות לתושבי מגרון ושכונת האולפנה בבית אל. אבל נתניהו ובנט יודעים כי אם ייחשפו כמוליכי שולל - המאות בעמונה יהפכו לאלפים. ורבבות יזכירו להם ביום הבחירות את חרפתם. והמאבק העקרוני? הוא נדחה לסיבוב הבא. להתראות ב”נתיב האבות”.
התרעות פיקוד העורף