1. פיגוע הדמים השבוע בברלין מציף ביתר שאת את השאלה: האם ישכילו מנהיגי אירופה להפסיק את תהליך ההכלה וההדחקה? האם יתעשתו ויכנסו דיון חירום לקבלת הוראות שעה קשות מחמירות? והאם יעשו זאת לפני משאית התופת הבאה או אחריה? האירועים הקשים השבוע באנקרה ובברלין מצטרפים לשורת פיגועים ששוטפת את אירופה - בפריז ובאנטוורפן, באיסטנבול, במינכן ובמרסיי.

רשמו לפניכם: ככל שדאעש הולך ונחלש בסוריה, בעיראק ובסיני, כך ילכו ויתגברו ניסיונות הארגון לפגוע בבטן הרכה של אירופה. המשימה פשוטה וקלה: פעילים מאומנים יש. אידיאולוגיה יש, מוטיבציות ישנן ואירופה פתוחה, חשופה ופגיעה. די לעבור את הגבול בין סוריה לטורקיה, והדרך לפיגוע הטרור הבא כבר סלולה. במקביל, כמות המהגרים המוסלמים שהציפה את בירות אירופה מייתרת לעתים את המאמץ "לגנוב גבול". בכל מדינה באירופה יש בכל זמן נתון מספיק מפגעים פוטנציאליים שהפעלתם בעידן הרשתות החברתיות קלה ופשוטה. את הדרבון לביצוע הפעולה מקבל מבצע הפיגוע דרך פייסבוק או ברשת, ואם הוא זקוק ל"תדלוק נוסף" הוא יקבל אותו לרוב במסגד השכונתי.

ההשוואה המתבקשת בין גל הפיגועים באירופה לפיגועי הטרור שחוותה ארה"ב ב־11 בספטמבר־מלמדת על שני עולמות שונים של התייחסות לטרור. האמריקאים הבינו באחת שהם בעולם חדש - שינו סדרי אבטחה, תיקנו חוקים, והעמיקו את סידורי הביטחון כך שיאפשרו חדירה עמוקה (ולא דמוקרטית בכלל) לתוך חופש הפרט. תוסיפו לזה יציאה לשתי מערכות צבאיות בעיראק ובאפגניסטן ותקבלו אומה מתמודדת ונחושה להגן על ביטחון אזרחיה.



בניגוד מוחלט לארה"ב, אירופה מצדיקה את כינויה "הגברת הזקנה". היא מתלבטת, נאנקת ומתייסרת בין הליברלים המאמינים בחופש ובזכויות הפרט כערך עליון, בין המוסלמים שיש להם כוח לא מבוטל בקלפיות, לבין אלו המבקשים להתנער מכך ולהחזיר את הביטחון לרחובות ואת הזיקה הלאומית לכל מדינה ומדינה, כרוצים לומר: אני, משפחתי, רכושי, קהילתי, פרנסתי, מקום עבודתי וביטחוני - לפני אירופה המאוחדת.

התבוננות ממעוף הציפור על המתרחש באירופה כיום מלמדת שהמשבר הכלכלי ב־2008 וקריסת הכלכלות של כמה מדינות בתוך האיחוד היו תחילתם של התהליכים שהולכים ומעצימים לנוכח גל הפליטים ומעשי הטרור השוטפים את היבשת.

"הגברת הזקנה" הולכת ומתעוררת לאטה באופן שאינני בטוח כי הוא מיטיב עם העולם ועם המשימה. במקום שילוב ידיים ואחדות מטרה, נרשמים באירופה תהליכים של בדלנות, הברקזיט בבריטניה, עליית מפלגות הימין והשמרנים בצרפת, בהולנד ובאוסטריה - ועוד היד נטויה. גם בגרמניה, מלכת האיחוד האירופי והמשענת הכלכלית שלה, נרשמים זעזועים, והמבחן המכריע יהיה יכולתה של מרקל לשמור על כיסאה.

בלי להתנבא, הנחת העבודה היא שישנם כרגע עוד מבצעי פיגועים שנמצאים בדרכם לתכנן או לבצע פיגוע המוני. מנהיגי אירופה נדרשים כעת להתעלות מעל לשיקול המקומי, להתכנס, לשלב ידיים, לחלק תקציבים ומודיעין, לשאול את השאלות הקשות ולהציב פתרונות. עוד לפני המשאית הבאה.

2. האם שמעתם פעם על דינה רובינה, על ויקטור שנדרוביץ' או על גיורא זינגר? אני מניח שממש כמוני, לא שמעתם עליהם כלום. בסוף השבוע האחרון קצת "נפגעתי" שלהרצאה שלי בנושא ביטחון בכנס "לימוד" באילת הגיעו רק 60־70 איש ולכל הרצאה שלהם הגיעו מאות שגדשו את האולמות עד אפס מקום.

2,000 איש הגיעו לכנס "לימוד" אילת, 150 הרצאות ומופעים. העולים מחבר המדינות מתערים במהירות והופכים לישראלים, אבל בגלל השפה אנחנו לא חשופים לגיבורים שלהם. אז ככה: דינה רובינה היא סופרת שנולדה בטשקנט והתגוררה במוסקבה, חיברה תשעה רומנים ועוד אוספים של סיפורים קצרים שתורגמו ל־30 שפות וזכתה בשורת פרסי ספרות ישראליים, רוסיים ובינלאומיים, ועל רבות מיצירותיה התבססו סרטי קולנוע וטלוויזיה.

ויקטור שנדרוביץ' הוא עיתונאי וסטיריקן, יליד מוסקבה, בוגר האקדמיה לאמנויות, עיתונאי ותיק ובעל טור, יוצר תוכנית טלוויזיה, שכתביו מתורגמים בקביעות לאנגלית, גרמנית, צרפתית ועוד. גיורא זינגר הוא סטנדאפיסט שהחל בקריירה בימתית לאחר שהשתחרר משירות קבע בצה"ל. מאז סיים לימודים בסמינר הקיבוצים הוא "שורף" במות ויוצר מערכונים באינטרנט.

ישנם עוד ועוד יוצרים ואמנים ברמה גבוהה שממלאים אולמות ואנחנו לא מכירים אותם. נהניתי לראות את זה, והבעתי תקווה שיתחילו ליצור בעברית כדי שניהנה גם אנחנו.

3. כבר עשרות שנים מגיע הגיליון השבועי של "במחנה" אל תא הדואר שלי בקיבוץ ואני קורא אותו בעיון. רק ממנו למדתי מה קורה באמת בתוך האוהלים, למדתי את הסלנג וכיו"ב. כעת החליט צה"ל להפסיק את הופעת העיתון, אך יהיה זה משגה לוותר על המותג שמופיע כאן כבר 82 שנה ועבר מ"ההגנה" לצה"ל.

בין שירותי במודיעין חיל האוויר בסדיר ובמילואים לבין שובי לשירות קבע בצה"ל, שירתי במשך מספר שנים ככתב מילואים של "במחנה" וספגתי מעט את רוחו. אני סבור כי יהיה זה נכון להחזיק את "במחנה" באינטרנט, אך לא לוותר על גיליון מודפס אחת לחודש לרחבי הצבא ולמנויים מתעניינים, אחת לשנה לכלול גיליון ענק לכל המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים באמצעות משלוח בדואר לבית המשפחה, ואחת לשנה כנספח לאחד מהעיתונים היומיים לכלל הציבור. אין ספק כי הצבא צריך להסתגל לשינויים בתקשורת ובטכנולוגיה, אך סגירת "במחנה" היא משגה.

ועוד עניין אחד קטן. אם הייתי עדיין דובר צה"ל - לא הייתי מוכן להיות אחראי על "במחנה". גם אם הוא פרסום של הצבא, לא נכון שיהיה מבית היוצר הדוברותי.

4. זה 30 שנה אני מחזיק כרטיס מינוי של מפעל הפיס. אינני זוכר היכן הנחתי אותו ומה בדיוק מספרו, אך אני מקווה שלאראלה ממפעל הפיס יש המספר שלי. מעולם לא זכיתי בפרס משמעותי ובכל מעבר על חשבון כרטיס האשראי אני מסתכל על החיוב החודשי כעל תרומה לחינוך ולספורט בישראל (במקום שאעשה ספורט בעצמי...).

הרעיון שעלה לאחרונה בפיס, להקצות 10% מכספי הפיס לעניינים שאינם ספורט או חינוך ואשר יחולקו על פי שיקול ראשי הפיס, הוא רעיון רע מאוד! יש כאן לדעתי ניסיון ליצור "קופה קטנה" של כספי מהמרים או תורמים (כמוני) שתנוצל על ידי ראש הממשלה, השרים או כל מערכת לחצים אחרת על הנהלת הפיס. כשזה יקרה - אעשה מאמץ לאתר את מספר הכרטיס שלי ולבטל את המינוי. אם הרעיון יידחה, אמשיך לשלם, לחלום ולתרום באהבה. שבת שלום.

avi@bnayahu.com