כעם שזעק בזמנו וממשיך לשאול יותר מ־70 שנה "איפה היה העולם בשואה, כאשר שישה מיליון מבני עמנו הובלו כצאן לטבח?" אנחנו לא יכולים להתעלם מהטבח הזה בסוריה, וכמה טוב שיש בינינו אנשים יפים כאלה שמצליחים להוכיח שלא אבדה תקוותנו ושעדיין מתהלכים בינינו חסידי אומות עולם, צדיקים גמורים, שמעלים את קרנו של עמנו ואת קרנה של המדינה.
לשמחה הזו אפשר לצרף את הנכונות הגדולה של הציבור הישראלי לתרום למטרה נעלה זו, וההוכחה היא שבתוך יומיים גויסו כחצי מיליון שקלים למיזם המבורך.
לצד עובדות אלה אי אפשר שלא לשאול בימים אלה: היכן ערביי ישראל? איפה הסולידריות הערבית? שהרי הקורבנות בסוריה הם בני עמם שנטבחים ללא רחם בידי הנשיא הסורי בשאר אסד, שהוא ואביו חאפז רצחו פי כמה וכמה יותר ערבים ממספר הערבים שנהרגו בכל המלחמות של מדינות ערב והפלסטינים נגד ישראל. מדובר ברוצח אכזר שלא בוחל בשום דרך לפעול נגד מתנגדיו, אפילו בנשק כימי.
עם זאת, בכל המגזר הערבי על כל רבדיו לא שמענו קול קורא אחד של סולידריות, הזדהות או השתתפות בצער בכאב ובטבח הנורא. האם ייתכן שערביי ישראל מעדיפים לראות בארמון הנשיאות בדמשק את אסד, שותפם ובעל בריתם של חיזבאללה ואיראן, ששואפים להרחיב את הזירה נגד ישראל לרמת הגולן? אין לי הסבר אחר לשתיקה הזאת, שיש בה להאיר את הצדדים האפלים של ציבור גדול.
אך בעצם השתיקה, ההתעלמות הזאת קיימת בכלל העולם הסוני, שזה זמן מה עוצם עיניים באדישות לטרגדיה הנוראה בסוריה, מה שאומר שצדיקים של ממש יש בימים אלה רק פה בסדום שלנו.
התרעות פיקוד העורף