גול עצמי: מדיניות נתניהו היא טיסה לשום מקום

זהו מסע העונשין המופרך והמטורלל ביותר שידעה הזירה הדיפלומטית בהיסטוריה המודרנית. קחו, למשל, את המפגש עם ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי. רק לפני כמה שבועות התרגשנו למשמע דבריה הפרו־ישראליים בגנות האנטישמיות וההתקפות על ישראל. עכשיו מבטל נתניהו פגישה ראשונה איתה בתפקיד. לא צריך להיות שגריר כדי להבין שישראל זקוקה לבריטניה הרבה, הרבה ממש, הרבה יותר ממה שבריטניה נזקקת לישראל. את מי הוא מעניש כאן? או הזימון של כל שגרירי 12 המדינות הסוררות לשיחת נזיפה במשרד החוץ בעיצומו של חג המולד, החג המקודש ביותר לנוצרים. תארו לעצמכם שצרפת הייתה מזמינה את שגריר ישראל לנזיפה ביום כיפור. מה שהיה הולך כאן וכמה פעמים הייתה נשמעת המילה "אנטישמיות" מפיו של ראש הממשלה.

התנהגותו של ראש ממשלת ישראל מעלה חשש שכושר השיפוט שלו לקוי וסדר העדיפויות שלו השתבש לגמרי. למי שעוד מתעניין בעובדות: ישראל לא מפחידה את העולם. גם אם תפסיק לממן את סנגל(!) ואת מוסדות האו"ם, אף אחד לא ירגיש בזה. מדובר בפחות מפרוטות. בניו זילנד לא יתאבלו על החזרתו של השגריר הישראלי להתייעצויות בארץ. איש בעולם לא באמת מתרגש מהתקף הגדלות הישראלי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשצף הסנקציות שמטיל בנימין נתניהו על הקהילייה הבינלאומית. מקסימום יתפנו כמה מושבים בקמפ נואו או בסנטיאגו ברנבאו בסופר קלאסיקו הבא. ביג דיל.

המניע של מסע העונשין המגוחך הזה פשוט: נתניהו מנסה להיות טראמפ. הוא מתעלם לחלוטין מהאינטרס הלאומי האמיתי ומשחק אותה מאצ'ו. אם זה הצליח באמריקה, למה שזה לא יצליח גם כאן? הרעש, המהומה, הדלקת הנרות בכותל וההכרזה על ברק אובמה כהמן הרשע פשוט נועדו לייצר מנדטים. ועוד משהו: הם גם מסייעים להסתיר את העובדות האמיתיות ואת גודלו העצום של המחדל המדיני, המנהיגותי והאישי שנחשף כאן. כי את ההחלטה הזו במועצת הביטחון אפשר היה למנוע בהתנהלות סבירה ושפויה של מנהיג אחראי. כל מה שאין בהתנהגות של נתניהו באחרונה.

שיגעון הגדלות הזה ניכר לא רק בתחום המדיני. אתמול פרסם גיא פלג בערוץ 2 סיפור שמסמן את המשך מגמת הארדואניזציה בישראל. אסף רוזנברג, הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, קיבל זימון לשימוע לפני פיטורין מהנציב משה דיין (מינוי של נתניהו). רוזנברג מנהל מאבק עיקש לאורך השנים נגד כל הנסיונות למנות אנשים לא ראויים לתפקידי מפתח בלשכת ראש הממשלה ובמקומות נוספים. בשבועות האחרונים הוא הכניס ידו אל האש ממש, ויצא נגד הניסיון למנות את רבקה פאלוך, עסקנית חרדית, לתפקיד הרגיש של מקשרת ראש הממשלה לכנסת.

פאלוך מקורבת מאוד לרעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. בזמנו, דחתה ורד סוויד לחץ כבד של ארי הרו, כשהיה ראש הלשכה, למנות את פאלוך לתפקיד ברשות להגנת מעמד האישה (סוויד שילמה כמובן את המחיר). רוזנברג שיגר לאחרונה שני מכתבים חריפים נגד המינוי, מכתבים שנמצאים בידי "מעריב־השבוע" ומפרטים את בעייתיות המינוי. הנציבות, בסופו של דבר, לא קיבלה את עמדתו והעדיפה את עמדת לשכת ראש הממשלה, שגובתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה. עכשיו מתכוונים לפטר את רוזנברג.

לא מדובר בצירוף מקרים: כשמני נפתלי מעז להפגין מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, מתנפלים עליו שוטרים במכות רצח ועוצרים אותו (ההפגנה הייתה ברישיון). כשהאחראי על המשמעת בנציבות שירות המדינה מתנגד למינוי מטעם "בלפור", מפטרים אותו. ויש דוגמאות רבות נוספות. תהליך הפיכתה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית למונרכיה אבסולוטית בסגנון לואי ה־14 כבר חצה את נקודת האל־חזור.