סלח לי, אלוהים, כי חטאתי. אני מסתפק בילד אחד. אני יודע שלא מקובל להגיד דבר כזה - אפילו רק לחשוב דבר כזה כאן, במדינת המלחמה הדמוגרפית, זה בגדר חטא - אבל זו האמת. נוח לי עם הילד האחד שיש לי. פעמים רבות אני נאלץ להתגונן בפני מתקפות של אנשים שלא מצליחים להבין איך אפשר לחשוב כך. אחד מהם אפילו אמר לי שזה בגדר “חשיבה מסוכנת".

שניים מהאנשים המבריקים ביותר שיצא לי לפגוש, שלומי שבן ונעה ידלין, גדלו כילדים יחידים. מה שגורם לי לחשוב שאולי יש איזשהו אלמנט מזרז יצירתיות ומטפח כישרון בגדילה כילד יחיד.

כמובן שזה לא ממש עוזר לי, כי אשתי רוצה עוד ילד. ומי שמיישר קו בבית זה לא אשתי איתי, אלא אני עם אשתי. והקו שלה ברור - הילד צריך אח. למה? כדי שהוא לא יהיה בודד. זו הטענה המרכזית שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, ואותה אתה שומע כמעט מכל אדם שיש לו ילדים.



זה מתחיל ב"בן כמה הבן שלך כבר?" (התשובה: 3) וממשיך ב"נו, ומה עם עוד אחד?". אם אתה עונה שכרגע זה לא נראה באופק, אתה ננזף שלא יפה להשאיר את הילד לבד בלי שיהיה לו עם מי לשחק. וכשהילד לצדך, הנוזף אפילו עלול לכרוע על ברכיו ולשאול את הילד: “אז מה, אתה רוצה אח קטן שתוכל לשחק איתו?". והילד, כמעט תמיד, יגיד כן. ואז הנוזף ינזוף בך ש"הנה, אפילו הוא בעצמו אומר שהוא רוצה אח״. הדבר המדהים הוא שכשהילד רוצה להכניס את היד לשקע החשמל, אומרים שהוא קטן ולא יודע מה טוב לו, אבל לגבי אח קטן פתאום הילד הוא הדבר הכי שקול שיש, מכונת חשיבה והיגיון בריא.

אספקט נוסף שיש להביא בחשבון הוא שאם אתה מסיים את מלאכת הילודה בילד אחד, הדבר יכול להיות בעצם החנינה שלך מעולם שכולו שיחות על הורות וילדים. ייתכן שזה עלול לגרום לצעירי ארצנו לא לרצות להביא ילדים לעולם, אבל בכל זאת אני הולך לגלות לכם סוד: ברגע שנולד ילד, החיים הופכים להיות מורכבים מפעולות בסיסיות - אכילה, שינה (כמה שהילד נותן), וכל שאר הזמן מוקדש לשיחות על גידול הילדים והתכתבות על ענייני גידול הילדים בקבוצת הוואטסאפ של הגן.

נועה ידלין. צילום: אריק סולטאן

למשל, מתי הזמן הנכון לגמול מטיטולים? האם לרכוש מוניטור שינה לתינוק? איפה קונים מצעים בגודל המתאים למיטת מעבר? האם בסימילאק ישנם כל הוויטמינים שהילד צריך כדי לגדול? מהי שעת ההשכבה המומלצת? כמה מזיק זה להרדים את הילד מול הטלוויזיה/האייפד? האם סרט כמו ״אנגרי בירדס״ מעודד אלימות? מה עושים כשהגננת מתקשרת ואומרת שהילד הרביץ בגן? מה עושים כשהגננת מתקשרת ואומרת שאחד הילדים הרביץ לילד שלך? מה עושים עם הניירת שהילד מביא מהגן וקורא להן ״היצירות״ שלו? מה עושים אם הילד מסרב לצחצח שיניים? איך מסבירים לילד שאי אפשר להזמין את הסרט של המיניונים 40 פעמים (זה כבר קרה לי. והתוצאה הייתה שהתשלום החודשי לחברת הכבלים זינק ל–650 שקל)? איך מסבירים לילד ש״מר עגבנייה״ (דמות מעולמו הדמיוני של יובל המבולבל) לא באמת קיים? האם ריפוי בעיסוק באמת עוזר? איפה נמצא הג'ימבורי הטוב בארץ? מתי אפשר להתחיל ללמד את הילד לשחות? מתי אפשר להתחיל לקחת את הילד לראות סרטים בקולנוע?

***

יש עוד הרבה מאוד סוגיות, אבל אחסוך מכם אותן. נראה לי שהמסר ברור, הלופ הוא אכזר. העניין המטריד הוא שככל שיש יותר ילדים, הסוגיות מתרבות ומכפילות את עצמן. כי עכשיו נוספות לך סוגיות בנוגע ליחסים בין אחים ודיני גידול ילד שני. אם תסתפק בילד אחד, אתה עשוי להשתחרר מהלופ הזה. אם לא, נתראה בעוד 20 שנה בערך, כשהילדים שלך יהיו גדולים ויהיה אפשר לדבר איתך על דברים שלא קשורים לגידול ילדים.

אני גם מוכרח להודות שכאזרח ישראלי, יצא לי לא פעם לשאול את עצמי אם ילד אחד יכול להיות הימור בעייתי, לנוכח זה שהוא עלול למות בצבא או בפעולת טרור, ואז אתה תיוותר ללא ילדים בכלל. כשאתה מוצא את עצמך חושב על דברים כאלה, אתה מבין באמת באיזה מקום מחורבן אנחנו חיים. וכל הזמן מפחידים אותך עם נבואות זעם סטטיסטיות שבעוד כך וכך שנים יהיה רוב ערבי במדינה. ושמתוך האוכלוסייה היהודית הרוב יהיה ציבור דתי. ואומרים לך את זה בקטע של דרבון הילודה.

כאן, במדינה הזו, אתה מביא ילדים לעולם רק בשביל למזער את הכוח של אוכלוסיות שונות ממך. זו המציאות שלנו. זו המנטרה הכללית. ולכן, מי שמוליד רק ילד אחד, או אפילו, השם ישמור, לא מוליד בכלל ילדים, הוא בגדר מי שחושב רק על עצמו. אני קורא לזה טרור הילודה הארץ־ישראלי.

***

בדיוק ברגעים אלה, בעודני כותב את הטור הזה, נודע לי שהשחקנית ז׳ה ז׳ה גאבור הלכה לעולמה והיא בת 99. כשיורדים לפרטים הביוגרפיים, מגלים חגיגה אמיתית. האישה הייתה נשואה לא פחות מתשע פעמים, אבל באופן מפתיע הביאה לעולם רק ילד אחד (בת בשם פרנצ׳סקה). אני בטוח שהיא הייתה יכולה להזדהות עם הטור הזה.