"תאמיני לי, אין דבר כזה אינפורמציה לא רלוונטית", אמר לי איש מרתק וחכם שסיפר לי שהוא זוכר לא רק את כל השירים ביידיש מילדותו, אלא גם את שמות מבצעיהם לאורך השנים, את השנה שבה הוא שמע אותם לראשונה וכן את כל גרסאות הכיסוי שלהם, גם אם הוקלטו או בוצעו באופן חובבני. אינפורמציה שולית היא העיקר בחיים אמר והתעקש.



נפגשנו לצורכי עבודה ולא רק שהרגשתי אצלו ממש בבית, אלא יכולתי בפעם הראשונה זה זמן רב להרגיש בנוח ולהפסיק להתבייש בעובדה שכמו אריק איינשטיין שזכר שמות של קופצים לגובה או את שמות כל השחקנים ממונדיאל 90', אני לא מצליחה לשכוח קורות חיים של אנשים זרים שעוברים דרכי או במקרה הגרוע יותר תאריכי לידה של אנשים שמראיינים אותם באמצעי התקשורת ומזכירים זאת, ובכלל את תאריך לידתו של כל אדם מן היישוב שיאמר לי ולו פעם אחת את צמד הספרות כולל שנת הלידה שלו.



מופרך, אך אני זוכרת את תאריך יום ההולדת של אחת השכנות שלי, שאותה פגשתי פעמיים בסך הכל בארבע השנים האחרונות. אחת מהן הייתה ביום הולדתה ה־50. איחלתי לה מזל טוב, ומאז בכל שני בנובמבר לא רחוק מהתאריך של ההוא מ"סיגליות", אני נזכרת בה כשמנגד אני שוכחת לשלוח את הדוחות החודשיים לרואה החשבון שלי בזמן. מספרי טלפון לעומת זאת מעולם לא זכרתי, גם לא שמות. לכו תבינו עכשיו את הזיכרון הזה. הנורא מכל הוא שעם השנים הפסקתי לחבר שמות לפרצופים, אבל זו כבר צרה אחרת לגמרי.



בספרות מכנים את התופעה הזו כזיכרון סלקטיבי, בפסיכולוגיה זה מוכר יותר כהיצף מידע. מה שחשוב בשורה התחתונה הוא שהשלכות יש. תרופה אין.



אז, כשהתיישבתי מול אותו אדם בעל זיכרון ארכיוני לעניינים שברומו של עולם אך גם לזוטות, על ספה גדולה שדמתה לפרקים לספת פסיכולוג - רק לא מהזן שגורם לך להילחץ ולהתכווץ ולחפש את קופסת הטישיו הקרובה, אלא יותר מהזן המרגיע, שמאפשר לך להתרווח ולהיבלע בתוך בועה של יקום מקביל לחדשות, לשערוריות ולכל השטויות שמזינות אותנו ביומיום לאחרונה - הבנתי כמה אושר ואסקפיזם קיימים במעמקי התודעה "המיותרת" של שנינו.




יתכן שהסיבה שהמוח שלנו מתעתע היא כי לא היינו מצליחים לשרוד עם כל הזיכרונות



הוא סיפר לי שהוא זוכר מאות שגיאות הגהה בספרים ואת מספרי העמודים. עניתי שאני אוספת בתיקייה בראשי שגיאות לשוניות בשירים מאז שנת 77'. הוא משנן את כל רשימת היצורים מהמיתולוגיה הנורדית לפי הסדר, ואני זוכרת משום מה, ככל הנראה מאיזה תשבץ, שבאבי הוא אל מיניות המתים במיתולוגיה המצרית וזה מסרב לצאת לי מהראש. בגזרה המביכה, אני זוכרת את כל הפרסומות של פרסום ש.פ.ט שהיו בקולנוע בשנות ה־80 ומדקלמת אותן בעל פה, כולל הג'ינגלים, ולפי הסדר.



שלא תטעו, לא רק אינפורמציה שולית אני דולה ממעמקי הזיכרון המתעתע שלי. אלא גם חומר ארכיוני שאין לי שמץ של מושג כיצד מצא את דרכו פנימה בערמומיות שכזאת. אינפורמציה שלא משמשת אותי כלל בחיים האלה ואף תופסת מקום נכבד של נפח זיכרון שמטשטש עניינים חשובים אחרים כמו לזכור לקנות חלב בבוקר, לחזור להודעות של אנשים, להדליק את הדוד ולא להיתקע עם דרכון שתוקפו פג (עניין הדרכון קרה פעמיים, עניין הדוד יקרה לנצח). אני אזכור למשל שהבריטים פלשו לתל אביב ב־1917 דווקא בחנוכה! בכל פעם כשאעבור ליד שפך הירקון, ולחלופין אדקלם בעל פה לא מעט פינות טלוויזיוניות של שלמה ניצן (איפה הוא באמת?).



ייתכן שהסיבה שהמוח שלנו מתעתע וזוכר רק את הדברים שנוח לו לזכור, היא כי אחרת לא היינו מצליחים לשרוד בעולם הזה על כל זיכרונותינו. את זה אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב בעיקר בזמן שאני מתווכחת עם אנשים שכביכול נעלבו ממני ובטוחים שעשיתי להם את העוול הגדול ביותר בחיים, או כשאני מפחדת להעז ולעשות דברים שנכשלו בעבר, או לפחות כך זכרתי שהיו. אם כי לפעמים נדמה לי שהמציאות דורשת להיות בדיוק מי שהיא, בלי הטיות ובלי הסתרות ובעיקר בלי פרשנויות, אבל משום מה אנחנו אף פעם לא מאפשרים לה, כאילו שאין בכוחה של הגנטיקה האנושית לאפשר זאת.



ואולי כמו הזיכרון גם הכאב יודע לשחק אותה סלקטיבי בעיקר בענייני אהבה. אחרת למה בכלל להתאהב, כשאפשר פשוט לקפוץ מהמרפסת.