ספונטנית?", שואל אותי ידיד משכבר הימים.
"כבר לא כמו פעם", אני שולחת לו אס-אם-אס בחזרה ומסתובבת אל בן זוגי, שעדיין ישן.
"יש לי כרטיסים לשלמה יידוב, שבת בצהריים, תצטרפי אלי?", הוא מנסה.
אני מנצלת את תת-ההכרה של בן הזוג שלי ולוחשת באוזנו "שולחים אותי מהעיתון לאיזו הופעה שאני צריכה לסקר, אחזור תוך כמה שעות, בסדר?".
"בטח", הוא עונה לי, "לכי, יפה שלי".

רבע שעה אחר כך ממתין לי הידיד בחוץ. אני נכנסת למכונית ומריחה ריח בושם גברי. כבר חצי שנה לא הרחתי ריח אחר מלבד ריחו של בן זוגי. ואף על פי שאין אפלטוניות חזקה יותר מזו הקיימת ביני לבין אותו ידיד, יש משהו נחמד בהתחדשות הזו, בלצאת עם גבר אחר להופעה, זכר לימי הדייטים המרגשים והמאכזבים.

נכנסים לאולם, האנגר בנמל יפו. "למה את מחכה?", שואל הידיד. "'ערב כחול עמוק', כמובן", עניתי, "ואתה?".
"נו באמת, 'ימים לבנים', זה הלהיט שלו", הוא השיב.



שלמה יידוב עולה לבמה. הקהל עומד ומריע לו. "תודה רבה", הוא לוחש ופותח עם "חולם בספרדית". הקהל מתנועע, מדקלם את המילים ומתענג על צלילי הגיטרה. כשהוא מתחיל לשיר את "ערב כחול עמוק", לבי נחמץ קצת לנוכח השקר שסיפרתי לאהובי. פתאום מתחשק לי שדווקא הוא יישב לידי, יחזיק בידי וישאל בתמימותו המושלמת "זה לא של ריטה בכלל?".

***

יידוב קוטע את הופעתו, מניח את הגיטרה על הבמה ומתקרב למיקרופון. "אני רוצה להזמין את עידן, נגן העוד", הוא בישר. עידן נכנס, מתיישב על כיסא ומתחיל לפרוט על העוד, הכלי האהוב עלי. לצליליו אני כותבת את רוב סיפורי. אם תאזינו לו ארוכות, תבחינו כי הוא מספר לכם סיפור עצוב. כלי נגינה מדבר.

עידן מנגן כמה דקות. הקהל לא מבין את פשר הקטע הזה. אבל אז הוא נעמד וקורא למקהלת "ראנה" להיכנס. בזו אחר זו נכנסות כ-20 נשים. חלקן עם מגן דוד או עם צלב על הצוואר, אחרות עוטות רעלה על ראשן, לבושות בצניעות. ויש שנראות כהיפסטריות מתל אביב, וחלק בכלל לבושות רגיל, כמו אמי, כמו דודתי וכמו סבתי.

הן בנות 30 עד 60. רגע אחרי כן נכנסת המנצחת. הקהל מנסה להבין את שרואות עיניו, עד שאחת הנשים מתקרבת למיקרופון ואומרת: "את השיר הבא מקדישות כולנו לילדי חלב, אלה שנפצעו ואלה שנרצחו".

ופתאום, בחמלה שרק מנשים יכולה לצאת, כאמהות מגוננות ומרחמות, הן החלו לשיר את "חד גדיא", בעברית ובערבית.
רציתי לחבק כל אחת מהן, או כמו שהיו עושים בימי קדם, כדי להסיר מזל רע, להיכנס תחת שמלתן הגדולה והשחורה ולבקש מהן לשחרר ממני כל צער. בקולן השילו כל פוליטיקה זולה של ימין־שמאל, האם עלינו להתערב בסוריה או לא, רק סיפרו לנו סיפור על ילדי חלב הקטנים, שמתעוררים לקול ההפצצות, וחלקם כלל לא חוזר אל מיטתו.

***

דזבין אבא בתרי זוזי
חד גדיא חד גדיא
קנה אבינו גדי בשני זוזים
כך מספרת ההגדה

בא החתול וטרף את הגדי
גדי קטן גדי לבן
ובא הכלב ונשך לחתול
שטרף את הגדי
שאבינו הביא
דזבין אבא בתרי זוזי
חד גדיא חד גדיא


***

ובין דרגשי האימה, לא הרבה לפני תום המלחמה, ישבה אסתר והתחננה לז'ניה שתילחם עוד קצת. גם כשפשטה את חולצתה והניחה אותה על גופה הצנום, היא לא הפסיקה לרעוד. "עוד מעט יבוא הצבא האדום, ישחררו אותנו, אל תלכי לי, אבא אמר לנו להיות חזקות, זוכרת?".

וכשעצמה ז'ניה את עיניה, מחייכת, נענעה אותה אסתר מצד לצד "מה את מחייכת עכשיו? אגואיסטית, אני לא יכולה להישאר פה לבד, קומי, אחותי, פקחי את עינייך".

ז'ניה נשמה את נשימתה האחרונה, אסתר הניחה את הראש על החזה שלה ואמרה "תשני, אחותי, תשני לך עכשיו".
בצעדת המוות גם אסתר לא שרדה. חייל גרמני שיחק עם חברו בנשק, פלט כדור, שפגע בצווארה.

ואי מזה הופיע מקל גדול
שחבט בכלב שנבח בקול
הכלב שנשך את החתול
שטרף את הגדי שאבינו הביא

ואז פרצה האש
ושרפה את המקל
שחבט בכלב המשתולל
שנשך לחתול
שטרף את הגדי
שאבינו הביא


ובצפון פקיסטן, לפני פחות משלוש שנים, נכנסו חמושי טאליבן לבית ספר, הביטו בעיני הילדים, לבושי מדי בית ספר בלויים, ואמרו "זה על פשעי הוריכם הכופרים והבוגדים". הם טבחו בהם, אחד אחד, וגם ילדי משפחת מושארף, השלישייה היחידה שנולדה באותו כפר, שכבו זה לצד זה והמתינו לתורם.

"אבא אמר לא לבכות", נזף אחד מהם באחיו, "תהיה חזק בשביל אחותנו ותתפלל". שניהם החלו לצטט פסוקים מהקוראן, המדברים על שלום וגן העדן של מעלה. גם אחותם, שלא כנהוג, הצטרפה אל התפילה, עד באו שלושה כדורים ועוד שלושה כדי לוודא הריגה.

ובא השוחט ששחט את השור
ששתה את המים
שכיבו את האש
ששרפה את המקל
שחבט בכלב שנשך החתול
שטרף את הגדי שאבינו הביא

ובא מלאך המוות והרג את השוחט
ששחט את השור
ששתה את המים
שכיבו את האש
ששרפה את המקל
שחבט בכלב שנשך החתול
שטרף את הגדי שאבינו הביא


וילדי חלב המסכנים, שמתחננים על חייהם, איך אשכח? את גופת הילד הנפלט אל החוף, את ערימות הבובות, הנעליים, הבגדים. את האב האוחז בגופות בנותיו ומבכה את לכתן, צועק להן "התעוררו! התעוררו!". ואת תמונת אסד, האינטלקטואל הנהנתן, יושב בארמונו וסועד עם אשתו ארוחת מלכים. במה הילדים אשמים, ריבון העולמים? במה הם אשמים?

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?


***

השיר הסתיים לו. הלהקה על הבמה דממה, חלק מהזמרות מחו דמעה. לקהל נדרשות שניות ספורות עד שהוא מעכל ומוחא כפיים. עם רחמן אנחנו, עם הרחמים.

ועוד מעט נר ראשון של חנוכה. נדליק אותו כולנו יחד בביתנו החם, הנעים, עם בני ובנות הזוג, עם הילדים.

אבל מה יהיה עליהם, מה יהיה? מתי חלב, העיר שבה נולד אבי, תתחיל להראות ניצוצות של חיים, של בנייה, אחרי החורבן, לצלילי דמעות של ילדים קטנים.
חד גדיא, חד גדיא.