החלטת מועצת הביטחון של האו"ם הייתה מהלומת הפתיחה של מתקפה רב-שלבית נגד ישראל, שבה פתח נשיא ארה"ב היוצא, ברק אובמה. נאומו הקיצוני של מזכיר המדינה ג'ון קרי השבוע היה השלב השני של המבצע. ב-15 בינואר תבוא המהלומה השלישית בפריז, שם שרי החוץ של מדינות רבות צפויות לאמץ את קווי המדיניות האנטי-ישראלית שהציג קרי בנאומו.

השלב הבא יתרחש ביום למחרת, יום הולדתו של מנהיג התנועה לזכויות האזרח מרטין לותר קינג. סביר להניח שאובמה ינאם ביום זה ויכרוך בנאומו את הפלסטינים עם המאבק שהנהיג קינג לפני 50 שנה נגד הממסד הגזעני האמריקאי. את השלב האחרון במתקפה פירט ראש הממשלה בנימין נתניהו בתגובתו על נאום קרי. בדבריו של נתניהו הוא העלה את האפשרות כי בעקבות ועידת פריז יגישו שוודיה או צרפת הצעת החלטה למועצת הביטחון, שתכליתה לעגן את הודעת הסיכום של משתתפי הוועידה בהחלטת המועצה. עוד ייתכן שמועצת הביטחון תתכנס ב-17 בינואר ותעביר החלטה ברוח זאת, ואולי גם תכיר בפלסטין כמדינה חברה באו"ם.

בין שאובמה יצליח לממש את תוכניתו במלואה ובין שלא, מה שכבר הספיק לעשות גרם לשתי תוצאות חמורות: ביטול החלטת מועצת הביטחון 242 מ-1967, וחיזוק אסטרטגי של מסע החרם נגד ישראל. אם יצליח להעביר החלטה נוספת במועצת הביטחון, תהיה התוצאה החמרה במידת הנזק ולא הרחבתו למישורים נוספים.



נאום פרידה קיצוני. ג'ון קרי, צילום: AFP

החלטה 242 עיגנה את הפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים, והייתה יסוד מדיני ואסטרטגי של כל ממשלות ישראל. לפי ההחלטה, בתמורה לגבולות בטוחים תעביר ישראל חלק מהשטחים שהשתלטה עליהם במהלך המלחמה. הנחת היסוד הייתה כי לישראל הזכות לריבונות בשטחים הללו, ועל כן בהסכמתה למסור שטחים תמורת שלום יש ויתור מהותי. ההחלטה עוסקת בוויתור על "שטחים", ולא על "השטחים" או "כל השטחים". כלומר, רק חלק מהשטחים.

ההחלטה שהתקבלה השבוע מבטלת את ההבחנה הברורה הזו, וקובעת כי ישראל שולטת בטריטוריה פלסטינית ואין לה כל זכות לריבונות בשטחים שעליהם השתלטה בששת הימים.

על בסיס תפיסה זו, הגורסת שהנוכחות הישראלית מעבר לקווי הפסקת האש של 1949 היא פשע, ברור כי על ישראל חלה החובה לוותר על חלק מהאזור, ואפילו על כולו. ואם ישראל מחויבת לוותר על הכל, לא מגיע לה דבר מהפלסטינים בתמורה, גם לא שלום. בעולם של החלטה 2334, אין שום סיכוי לתהליך שלום. תפיסת שתי המדינות לשני העמים הומתה בערב שבת לקול מחיאות הכפיים במועצת הביטחון.

אובססיה מתמדת

באשר לתנועת החרם, החלטה 2334 איננה מעודדת חרם רק על מוצרים מיו"ש, אלא קוראת "להבדיל בין הטריטוריה של מדינת ישראל לטריטוריות הנמצאות בכיבוש מאז 1967". על פי נוסח זה תנובה היא חברת הכיבוש, כי היא מוכרת מוצרים מעבר לקווים. בנק הפועלים הוא בנק הכיבוש, כי יש לו כספומט בגבעה הצרפתית ובגילה, ורשת פוקס היא חברת הכיבוש, משום שיש לה סניף בגוש עציון. כלומר, ההחלטה מאיימת על כלל המשק.
אובססיה מתמדת

על פי הסברה הרווחת בתקשורת, אובמה יזם ומבצע את המתקפה הזאת בשל שנאתו האישית לראש הממשלה או משום שישראל דחקה אותו לפינה בגלל חוק ההסדרה או הציוצים של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בטוויטר. לא כך הדבר. המתקפה האנטי-ישראלית של אובמה היא המשך ישיר וטבעי של המהלכים שנקט מאז ימיו הראשונים בבית הלבן. והנה, כבר ביוני 2009, בנאומו בקהיר לפני חברי ארגון האחים המוסלמים, התכחש הנשיא להיסטוריה של ישראל בארץ ישראל.

עוד מראשית דרכו של אובמה בבית הלבן הוא פסל את החלטה 242, כשדרש מישראל שתקפיא את הבנייה בירושלים וביו"ש. האובססיה המתמדת של הממשל לגבי הבנייה היהודית בירושלים היא עדות לעקביות עמדתו של אובמה, שעל ישראל לפנות את ארמון הנציב כמו את איתמר. תהליך שהנהיג מיומו הראשון בתפקיד גרם לאובמה לצדד באיראן ובתוכנית הגרעין שלה, ולפעול למען ביטול זכותה של ישראל לבירתה ולגבולות בני הגנה.

בנאום שנשא ג'ון קרי הוא השתלח פעם אחר פעם בממשלה הנבחרת והתחנף לשמאל, בניסיון נוסף לפלג את החברה הישראלית. ואולם, האירוניה היא שהשמאל הישראלי הוא הקורבן המיידי של החלטת האו"ם; בעידן שלאחר 242 פתרון שתי המדינות מת. כשהחלטת מועצת הביטחון שוללת נוכחות ישראלית בירושלים המאוחדת וביו"ש, האו"ם לא רואה הבדל בין תוכניתו של יצחק הרצוג להחיל את החוק הישראלי על אחוזים בודדים מהשטח ובין עמדתו של השר נפתלי בנט, שלפיה יש להחיל את החוק הישראלי על שטחי C, ובין עמדתי, שיש להחיל את החוק הישראלי על כל השטח. הכל פסול באותה מידה.
פעילות ממשלת ישראל בשלושת השבועות האחרונים של אובמה בתפקיד צריכה להתמקד בצמצום נזקים. מטרת ישראל היא לשכנע לפחות שש מדינות מתוך 15 החברות במועצת הביטחון שלא לתמוך בהחלטה שנייה. על פי הנהלים, אם אין תשע מדינות תומכות, החלטה לא יכולה לעלות להצבעה.

התבטאויותיו החריפות של נתניהו והשרים, וכן הצעדים שנקט ראש הממשלה נגד המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, נועדו למנוע את ההחלטה השנייה באמצעות יצירת מנופי לחץ ישירים על המדינות החברות במועצת הביטחון - ובמיוחד אתיופיה, רוסיה, יפן, איטליה, אורוגוואי, קזחסטן, אוקראינה ומצרים, המדינות הנוחות יותר להשפעה.

מועצת הביטחון מאשרת את הצבעה 2334. צילום: AFP

בנוסף, הפעילות הישראלית הקיצונית לכאורה נועדה לאפשר לנשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ להיכנס לזירה ולשכנע את חברות מועצת הביטחון של האו"ם שלא לתמוך במהלכיו האחרונים של אובמה. משום שאי אפשר לצפות מטראמפ להיות יותר פרו-ישראלי מנתניהו, הנימה החריפה של נתניהו מאפשרת לטראמפ לפעול באופן מתון יותר ולהשיג את התוצאה המיוחלת. ב־20 בינואר תסתיים מלחמת אובמה עם ישראל. מורשתו האחרונה - ביטול נוסחת שטחים תמורת שלום - תחייב את ישראל להכריע לראשונה זה 50 שנה באשר לתוכנית ארוכת-הטווח שלה כלפי הפלסטינים וכלפי הקהילה הבינלאומית.

החלטת מועצת הביטחון, הפותחת צוהר לתנועת החרם, מחייבת את ישראל להוציא מהמשוואה את האו"ם וגרורותיו, באמצעות ביטול הכוחות והצוותים של הארגון הפועלים בזירה. מאונר"א, המגדלת דורות של מחבלים פלסטינים, דרך יוניפי"ל, המאפשר לחיזבאללה לפעול בחופשיות על קו הגבול הצפוני ועד TIPH, הנוכחות הבינלאומית "הזמנית" בחברון, שהוקמה לפני 22 שנה. בהמשך, על ישראל להוציא גם את האיחוד האירופי מהזירה.

לבטל את ההכרה ברשות הפלסטינית

החלטה 2334 מאלצת גם לשקול מחדש את הכרת ישראל ברשות הפלסטינית; היחסים נמשכים מ-1993, על אף המעורבות הממושכת והעמוקה של הרשות בטרור, משום תהליך השלום שהתקיים עמה, לפחות בתיאוריה. אולם בעקבות הצלחת המהלכים של הרשות באו"ם, שהובילו לביטול החלטת 242, אין הצדקה להענקת הלגיטימיות לרשות. הרי מחמוד עבאס וממשיכיו בפת"ח, הרוצחים מרואן ברגותי וג'יבריל רג'וב וגם שותפיהם בחמאס לא יכירו בישראל. בנוסף, אם ישראל לא תכיר עוד ברשות הפלסטינית, ארה"ב עשויה ללכת בעקבותיה, ולכך יהיו השלכות חיוביות ברמה האסטרטגית.

הגיעה העת שהממשלה תחליט מה תוכניותיה לגבי יהודה ושומרון. ב-20 בינואר עליה להתיר בנייה מסיבית בכל האזורים. ואם יצהר שוות-ערך לגבעת המטוס, אז יש לבנות 500 דירות חדשות בשניהם. עליה לתת את הדעת גם על המיליציות הפלסטיניות, הפועלות מכוח הסכמי אוסלו שבוטלו בערב שבת, וגם על עתיד ניהול שטחי יהודה ושומרון, או לכל הפחות ניהול שטח C. ב-20 בינואר, אחרי שנעבור את אובמה, נצטרך לצאת לדרך חדשה.

אין הצדקה להעניק לגיטימיות לשלטון הרש"פ. אבו מאזן, צילום: רויטרס