1. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה אני מתפלל (ועוד אתפלל) שמה שאני כותב כאן לא יתגשם. בדרך כלל פרשן ובעל טור אוהב שהתחזיות שלו יתממשו. הפעם בהחלט הפוך: אני הולך ומגיע למסקנה שהנשיא הנבחר בארה"ב, דונלד טראמפ, בלי שירצה בכך, בלי שיתכוון ובלי שיהיה מודע לכך - מניח לנו כאן באזור את חומרי הבעירה לאינתיפאדה השלישית. יכול להיות שהיא תהיה שקטה ודיפלומטית ותתנהל בזירות הציבוריות, יכול להיות שהיא תהיה סוערת ואלימה, וייתכן גם שילוב של השניים.

"חומרי הבעירה" ברורים: התמיכה הבלתי מסויגת בישראל ובמדיניות ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ההצהרה על העברה מיידית של השגרירות האמריקאית לירושלים, מינוי השגריר שהשווה את אנשי השדולה היהודית ג'יי סטריט לאנשי הקאפו, ומינוי שליח יהודי דתי כשליח מיוחד לדיאלוג בין ישראל לפלסטינים.

כשכל אלה, כשאין בהם תבונה או הבנה של הנפיצות באזור, מקבלים רוח גבית ישראלית של חברי ממשלה שקוראים לסיפוח יהודה ושומרון, אני חושש שהגחלים כבר לוחשות. וכך נוצר מצב אבסורדי, שבו נשיא אמריקאי וממשל אמריקאי שרוצים בטובתה של ישראל - יסבו לה בעצם נזק בל יתואר.



התנהלותו של טראמפ, הצהרותיו והמינויים שהוא עורך, מחסלים את התקווה בקרב צעירים פלסטינים (וישראלים) לעתיד טוב יותר, לפשרה ולחיים משותפים בשלום ובכבוד לאומי ואישי. כשצעיר פלסטיני לא רואה באופק בדל של אפשרות לסיום הכיבוש ולהסדר עם ישראל - הוא יחוש שאין לו מה להפסיד. הכלכלה היא לא הכל, גם לא ההשכלה, אלו צעדים ממתנים וחומרים מעכבי בעירה - לא יותר.

לכן אני מאוד חושש (ושוב, הלוואי שאתבדה) שאם הממשל הנכנס לא יתעשת ולא ימתן את הצהרותיו ופעולותיו, תהיה כאן אינתיפאדה. היא תיקרא "אינתיפאדת הנשיא". טראמפ וצוותו אכן צריכים לדאוג לכך שישראל תהיה מדינה חזקה, עם יחסים אסטרטגיים איתנים עם ארה"ב, עם גיבוי פוליטי באו"ם ועם יתרון איכותי וטכנולוגי בשדה הקרב. בה בעת, הם צריכים לוודא שישראל לא שוללת את התקווה מצעירי האזור, הפלסטינים והישראלים, שהיא לא נסוגה מחזון "שתי המדינות", ואפילו פועלת לחפש פרטנר ולקדם את החזון. כל דבר אחר יהיה רע לישראל.

יחד עם כל זאת, אני מעריך כי כאשר טראמפ יישב על הכיסא, יכונן את צוותו, יתחיל לקבל הערכות מסוכנויות המודיעין וממחלקת המדינה והביטחון, וכאשר יבין את תפקידה המכריע של ארה"ב - הוא יגלה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" ויפגין את אהבתו ותמיכתו בישראל בדרכים נכונות.

2. על האמבוש שעשה ברק אובמה לישראל היו אומרים הדיפלומטים הבריטים: "It's not done" (לא עושים דבר כזה). הנשיא, באמצעות האו"ם, נקם בבנימין נתניהו ודרכו במדינת ישראל, ולו כדי להיפרע חלקית מתחושת ההשפלה שגרם לו נתניהו במהלך הקדנציה האחרונה.

אובמה נתן הרבה לישראל: תוכנית סיוע נדיבה ורב-שנתית, גיבוי פוליטי, תקציבי עתק ל"כיפת ברזל", מטוסי F-35 ועוד - והוא חש שנתניהו העביר אותו בתמורה "תהליך השחרה" דרמטי בקונגרס, בסנאט, בתקשורת ובציבוריות האמריקאית. אפשר להבין את אובמה, אך אסור לקבל את התנהגותו. ממנהיג המעצמה האמריקאית יש לצפות שעד לדקת הכהונה האחרונה יקבל החלטות מהראש ולא מהבטן בכל תחום ובכל נושא. חבל.

החלטה מהבטן. מועצת הביטחון של האו"ם מאשרת את החלטה 2334, צילום: AFP

מנגד, תגובת היתר הישראלית להצבעה באו"ם היסטרית, ומלמדת על אובדן עשתונות דיפלומטי. ככה זה כשאין שר חוץ שיאזן את ראש הממשלה וההפך. במקום לגרש את ראש ממשלת אוקראינה, לבטל פגישה עם מנהיגת בריטניה, לאיים במלחמה על ניו זילנד ועוד, היה כדאי לקבל אותם אצלנו ל"סדרת חינוך" קצרה ולהיאבק באמצעות הידברות ומתוך עמדת כוח ואמונה, ולא לנהוג בהחרמות ובאלימות דיפלומטית. ישראל וראשיה צריכים להבין כי גם אם נדמה לנו שאנו "מעצמת-על" ו"אור גדול לגויים" ושהעולם לא יסתדר בלעדינו - אנחנו לא "האבו עלי" של המזרח התיכון ושל העולם.

בשבוע החולף תהיתי לא מעט היכן הכנסת שאמורה לבקר ולפקח על עבודת הממשלה? היכן ועדת החוץ והביטחון וועדות המשנה שלה לענייני מדיניות חוץ? מי בכלל נוהג כאן את הקטר ולאן אנחנו נוסעים?

3. אהוד ברק הוא אשף במילוט מהזירה או לחלופין בחדירה שקטה אליה. עניין של הכשרה, ותק וניסיון. הוא גם איש של טכנולוגיה, גדג'טים, חוש הומור מוזר והתנהגות של "אובר חוכם" מהולה בכמיהה לתשומת לב, לאהבה ולחיבוק (כנראה עניין של חסך, כתוצאה מהלינה המשותפת בקיבוץ שצילקה רבים וטובים...).

כבר חודשיים אני עוקב בהערכה ובתדהמה איך הוא מתיך, בעזרת טכנולוגיה פשוטה בקצות האצבעות, את שערי הפלדה שמפרידים (בינתיים) בינו לבין החזרה לחיים הציבוריים. הוא עושה זאת בהצלחה ענקית באמצעות טוויטר. הוא מצייץ חד, שנון, מדויק, עם אקדח 9 מ"מ מטווח קצר אל תוך הלבן בעיניו של נתניהו.

חוזר לפוליטיקה ב-140 תווים. אהוד ברק, צילום: אבשלום ששוני

הוא מבין שטוויטר היא מגרש המשחקים של העיתונאים והפוליטיקאים, והוא מספק להם בשפע את מה שהם הכי אוהבים: כותרות וטיפות דם של נתניהו. וכך, בתהליך הדרגתי ומבדח, במינימום השקעה, תוך שהוא נהנה מאוד וכך גם קהלי היעד שלו, מצליח ברק לאט-לאט להשמיד את ההתנגדויות שעמדו בפניו. אחד כמוהו לא יחכה עוד שיקראו לו למילואים, הוא פשוט יתייצב ויבקש ולהיות הגרוש ללירה להפלת נתניהו.

אני הולך לבנות עליו הרצאה לסטודנטים על שימוש מושכל וגאוני במדיה החדשה. יהיה להיט.

4. כחניך ומדריך בתנועת נוער ("השומר הצעיר") וכחבר קיבוץ, עיינתי השבוע בתקציר סיפורו של שאול פז, "פנינו אל השמש העולה". פז חקר את בוגרי הדור השני של תנועות הנוער בעשורים הראשונים של המדינה. צעירים לא יבינו את הספר, את המושגים ואת הרוח. לוותיקים צפוי עונג, ולארכיונים ולספריות זו תוספת איכותית לדברי ימי המדינה.

במשך שני דורות נשאו תנועות הנוער והתנועות הקיבוציות (שהיו שלובות אלה באלה) במשימות לאומיות מרכזיות: יישבו את הספר, הקימו את הפלמ"ח, עיצבו את חוויית הנעורים הישראלית, הקימו יישובים לאורך הגבולות ושירתו את הביטחון. אולם כבר בשיא פריחתה של מה שמכנים "ארץ ישראל העובדת", הלכה עוצמתה והתרופפה, התנועה הקיבוצית צמצמה אחיזה בתנועות נוער ובגרעיני נח"ל, הפסיקה להקים יישובים ועסקה עשרות שנים בהישרדות (כיום המצב חוזר להיות טוב), בהפרטה ובזהות חדשה.

בספרו ראיין פז בוגרי תנועות נוער שמעידים על "הצריבה החזקה" שהותירה בהם התנועה. הם מתגעגעים "לימים ההם". רובם עזבו אומנם את הקיבוץ, אבל קשה להוציא את הקיבוץ מהם.

קוראים יקרים, אל תתייאשו. הנוער של היום מעולה ומכוון משימות, הוא מתנדב, מעורב ומשרת - אך עושה זאת במקומות אחרים ורלוונטיים.

5. באחד הבקרים השבוע שטף גשם זלעפות את כביש החוף, והפקק השתרך בעצלתיים. בגלי צה"ל הקשבתי לאמו של החייל הנעדר אורון שאול וגרוני נחנק מדמעות. היא סיפרה על הגעגועים העזים, סיפרה על "קין" הכלב שרץ למשמע כל צלצול פעמון ומקווה שאורון חזר, וביקשה מנתניהו להחזיר לה את הילד: "לקחת אותו למלחמה של 51 יום, יותר ארוכה ממלחמת יום הכיפורים, תחזיר לי את הילד בכל מצב. נתניהו, אל תפקיר את לוחמי גולני, הם יפקירו אותך בחזרה".

הפקק לא זז, ואני דמעתי ברכב מזעקתה. שנים ארוכות ישבתי בחדר דומם לצד שרי ביטחון, ראשי ממשלה ורמטכ"לים במפגשים עם משפחות נעדרים. לרוב הם מדברים, המנהיג נקרע ומודיע ש"נמשכים המאמצים". אסתכן ואומר שזה קשה משאול: חוסר הוודאות, התקווה שמתנגשת בייאוש, הציפייה והאכזבה. וזה כואב וקורע. אז זהבה, אמו היקרה של אורון, רק שתדעי שכולנו דומעים איתך וכולנו כואבים איתך ומצפים איתך. שתהיה לך שבת שקטה, שבת שלום.

avi@bnayahu.com