בתי קולנוע קטנים נכחדים לטובת סינמה סיטי, אבל יש לזה פן חיובי

התופעה הזו אינה בלעדית לעולם הקולנוע. בתחום מועדוני המוזיקה, למשל, בני הדור שלי עוד יכולים להתרפק על שמות כמו "דן" ו"ליקוויד" או "העיר השנייה", במקרה החיפאי. אבל הצעירים יכירו בעיקר את "זאפה". בין שזה "זאפה" תל אביב, ירושלים או אמפי שוני. וגם כאן, היות שמדובר ברשת, הייחוד של כל מועדון פרטני הולך ומיטשטש. זה בלתי נמנע.

ספרו על זה לחנויות הספרים הוותיקות, שהיו הראשונות שהרימו דגל לבן למול דהרתן של רשתות הענק, סטימצקי וצומת ספרים. נכון להיום, זה ממש לא משנה אם אתה ניצב בחנות של סטימצקי בקניון מודיעין או בלב דיזנגוף. התחושה זהה, המבצעים זהים, אולי רק המוכרים מעט יהירים יותר בתל אביב. ועדיין, סופרמרקט.

מגמה דומה, עם טוויסט, מתרחשת גם בעולם התיאטרון. נכון שפה לכאורה יש דווקא פריסה ארצית הטרוגנית, עם תיאטראות אזוריים כמו חיפה, באר שבע והחאן. אבל בפועל, מרבית הצופים בפריפריה פוקדים את היכלי התרבות האזוריים, שמזמינים הצגות כמעט זהות. מרביתן מהתיאטראות הגדולים של תל אביב. וכך תקבל את אותו “שיער" באולם הבית בקאמרי, ביגור או בבאר שבע. התוצאה היא שהבימה, הקאמרי ובית לסין מתפקדים על תקן צומת ספרים של התיאטרון, בכל הארץ.

קל מאוד להבין מה מדאיג במגמה הזו, של רשתות התרבות. זה הרבה יותר מאובדן הרומנטיקה, וההתרפקות על עידן שבו לכל בית קולנוע הייתה אישיות עצמאית, ולכל מועדון מוזיקה היו קירות שיכלו לדבר. הבעיה המרכזית היא השטחה. כשאתה צריך לשווק סרט/הצגה/ספר/הופעה לקהל גדול ומגוון מאוד, המוצר חייב לדבר למכנה משותף רחב בהרבה, ולכן גם - בדרך כלל - נמוך משמעותית. זה יכול להתבטא בשיקולים טכניים, שמשפיעים על היצירה. למשל, כשיוצרים תפאורה להצגה גדולה בתיאטרון רפרטוארי, כבר חושבים מראש על השינוע שלה להיכלי תרבות ברחבי הארץ. מה שכמובן משנה אותה. וזה יכול להתבטא בעצם בחירת הרפרטואר. נאמר, דגש על הצגות מסחריות יותר, כמו מחזות זמר קלאסיים, שיכולות להצליח בכל מקום. או בבחירה של סרטים להפצה. כשאתה צריך להפיץ סרט בעשרות אולמות קולנוע בכל רחבי הארץ, תלך מראש על סרט מסחרי בהרבה. המגמה הזו גם מטשטשת את הייחוד האזורי. כשגדלתי בחיפה בשנות ה־80, עוד לא היו תיאטרון הצפון ודומיהם. ולכן צפינו רק בהצגות התיאטרון העירוני, שלא במקרה הגיע אז לשיאו, עם תיאטרון ייחודי, בועט ופוליטי מאוד. היום זה לא יכול לקרות.

אבל אני רוצה לדבר גם על הפן החיובי של הסופרמרקטים התרבותיים, ויש כזה. בגדול. הם מסייעים להביא את התרבות כמעט לכל מקום, כולל אזורים שלמים שבעבר תושביהם נדרשו לנסוע לתל אביב כדי לצרוך אותה, וגם אז נתקלו בתרבות שהייתה זרה להם. הם גם מאלצים את ספקי התרבות להתחשב בטעמם של מגזרים ענקיים, שבעבר לא ספרו אותם. דוגמה קטנה: “ישמח חתני", הסרט הישראלי המצליח ביותר ב־2016, משך לאולמות ציבור גדול של דתיים לאומיים, שלא מרבה לפקוד אותם. ולכן זו מגמה הוגנת מאוד, במובן של צדק חלוקתי. אפשר לעקם את האף עד מחר על הצגות מסחריות ומחזות זמר. אבל בזכותן אנשים בפריפריה נחשפים לעצם הרעיון של תיאטרון, והתרבות היא לא רק נחלתן של האליטות. מי שמתגעגע לקולנוע "סמדר", אני למשל, יוכל ללכת למקומות אחרים כדי לצרוך קולנוע. אבל אלה שפוקדים את סינמה סיטי החדש בירושלים לא בהכרח הגיעו לקולנוע "סמדר". בשורה התחתונה, יותר ויותר ישראלים הולכים בשנים האחרונות לקולנוע ולתיאטרון. כל סוגי הישראלים.