הטראמפיזם שולט. הראשון להכיר, להפנים וליישם זאת הוא בנימין נתניהו. ראש הממשלה רואה בעצמו ובבחירתו כחלק ממגמה, כחלק מזרם מעמקים לאומי עולמי שהביא לכך שהוא הכה את הסקרים לפני כשנה וחצי, ושהוביל להתרחשות הברקזיט באנגליה ולעליית דונלד טראמפ.

עיקרי המגמה הזאת הם שהציבור מאס בפוליטיקלי קורקט, שהדיפלומטיה גוססת, שהאנדרסטייטמנט קרס ושהגיע זמן המגפון. הציבור רוצה דיבור ישיר, דוגרי. בלי התייפייפות, בלי מעצורים. הוא לא בוחל בעימות ישיר של הנבחרים עם כולם, התקשורת והיריבים, העמיתים והאויבים. והעיקר, לא לפחד כלל. לדבר חזק ולצעוק בקול שכוווולם ישמעו.

הלקח מניצחון טראמפ הוא שצריך להיות גס, שערורייתי, נמוך, בוטה ואישי. זה בדיוק מה שנתניהו עושה מאז סוף השבוע שבו חטף סטירת לחי מדינית מצלצלת ממועצת הביטחון של האו"ם, שכללה סגירת חשבון של ברק אובמה, אשר הנחה את נציגי ארה"ב להימנע בהצבעה ולאפשר את ההחלטה. נתניהו הסתער. הוא תקף אישית את הנשיא היוצא ואת התמרון המדיני שלו. "אין לנו שום ספק שממשל אובמה יזם אותה, עמד מאחוריה, תיאם את הנוסחים ודרש להעבירה", אמר נתניהו. "זה בניגוד מפורש למדיניות האמריקאית המסורתית... וכמובן התחייבות מפורשת של הנשיא אובמה עצמו". מקורבים דיברו על בגידה, נטישה וסכין בגב.



זה לא היה מקרי. שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר, שיודע לברור מילים, התפרע בשידור. הוא כינה את המהלך באו"ם כתקיפה קבוצתית, אמר שאם נותנים לנו אגרוף בשיניים אנחנו מגיבים וטען שבן רודס, יועצו הקרוב של אובמה ידוע כאמן הבדיות.

נתניהו אומנם קרא לנהוג באחריות, גם בדיבורים, אבל המסר שלו הובן. שרת התרבות מירי רגב אמרה באופן תרבותי "מי זה אובמה? אובמה הוא היסטוריה". רגב הבינה שזה הקו החדש. קדימה הסתער. בעוצמה ובבוטות, נמוך ואישי. נתניהו דחה את הביקורת על התנהלות פרועה ואובדן עשתונות. כך פועלות מדינות שיש להן כבוד לאומי, חייבים להגיב בכל הכלים, אומר ראש הממשלה ועושה ברוגז עם עשר מדינות שתמכו בהחלטה.

נתניהו לא רק עושה ברוגז, הוא בא ברוגז. הוא גילה את יתרונות הרוגז בבחירות האחרונות. הרוגז על כולם מייצר אהדה ציבורית. נתניהו בא עצבני נגד "ידיעות אחרונות" והעיתונות בכלל, נגד האופוזיציה והשמאלנים בכלל, נגד בג"ץ והאליטה של השופטים מרחביה, ונגד העולם הצבוע ואובמה בפרט.



הכל התחיל בסוף השבוע שלפני הבחירות ב־2015. במטה הליכוד שררה רוח נכאים. הסקרים בישרו על צניחה ועל קרב צמוד מול יצחק הרצוג וציפי לבני, השרים וחברי הכנסת לא עשו הרבה, ונתניהו הסתער קדימה. במשך שתי יממות הוא לא הפסיק להתראיין, לריב עם מראיינים ומראיינות, להתווכח, לנזוף להטיף, ולקרוא לכולם ללכת להצביע.

הוא הסתער לבד. כשהתברר שניצח בגדול, הוא ראה בכך הישג אישי. כולם חייבים לו, הוא היחיד שמביא קולות והוא עושה זאת דווקא אחרי שהשתחרר מכל כבלי הממלכתיות והמכובדות. מהרגע הזה נתניהו אימץ את הקו הלוחמני, הבוטה והמשתלח. השרים שלא נוהגים כך נתפסים בעיניו כפחדנים. הוא, שהראה שאפשר להתנגח בנוני מוזס ושהשמיים לא יקרסו, ממשיך הלאה בכל הרוגז. נתניהו עצבני זה הסגנון החדש.

למתוח את החבל

הבחירות בארה"ב חיזקו בראש הממשלה את התחושה שהוא בכיוון הנכון. טראמפ היה אפילו עצבני יותר. הוא עשה ברוגז עם כולם, במפלגה שלו ומול התקשורת. הוא מצייץ ומעליב, מטיח האשמות ומייצר כותרות ראשיות. הוא לא סופר אף אחד. שעתיים לפני הנאום המתוכנן של ג'ון קרי צייץ הנשיא הנבחר שארה"ב הפקירה את ישראל, מהסכם איראן ועד ההחלטה באו"ם. "הישארי חזקה, ישראל, 20 בינואר מתקרב", כתב.

נתניהו לא יכול היה למחוק את החיוך. כעת הוא עושה בדיוק את אותו הדבר: מתפרע, תוקף, מעליב, מטיח האשמות ובעיקר משדר שהוא לא משחק לפי הכללים. הוא מסביר שקרי הוא אובססיבי. אגב, זהו אותו תואר שנתן לו שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון, בשיחה לא לציטוט שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". אז נתניהו קרא את יעלון לסדר ושלח אותו להתנצל. השבוע הוא כבר לא היסס לומר זאת בעצמו.

גם האזהרה של קרי, שהציבור בישראל ישפוט אם ההתקפות הפרועות של ישראל על ארה"ב מועילות או מזיקות לביטחון הלאומי, לא יעצרו את נתניהו. הוא מפסיק את הסיוע לאנגולה, עוצר ביקורים לצרפת ואנגליה, מזמן את השגריר האמריקאי דן שפירו לשיחת נזיפה. איבוד עשתונות, אומרים הפרשנים; הוא מחזיר שזה עניין של כבוד לאומי. פריצת כל הכללים, אומרים מומחי מדיניות החוץ, הוא מאותת שזה בדיוק מה שהוא רוצה להראות, שמשהו קרה ואין עוד רסן. זה גם כיף ויש לזה גם השלכות.

בצד השלילי נתניהו מותח את החבל. מותח ומותח ומקווה שלא ייקרע. אם אירופה תחליט להגיב באמצעים כלכליים, הישראלים יגלו במהרה שאומנם ישראל מדברת כמו מעצמה, אבל היא לא. בצד החיובי נתניהו השתיק את קולות הימין, שקראו להגיב בתגובה ציונית הולמת ולבנות בכל מקום. עכשיו מחרימים את העולם ומחכים לטראמפ. לא בונים. בעוד חודש נתניהו יעמוד מול גל לחצים ויסביר שאסור להביך את הנשיא הנבחר.



ויש עוד עניין אחד: נתניהו מאיים על מדינות שונות באמצעות הקשר החדש עם ממשל טראמפ. הוא רוצה שהם יפעלו ברוח הפוליטיקאים האמריקאים לינדזי גרהאם וטד קרוז, שיציגו הצעות להפסקת מימון האו"ם ולעצירת המימון למדינות שפוגעות בישראל. אי אפשר לצפות שאמריקה של טראמפ תהיה יותר בוטה ואקטיבית מישראל. זו הסיבה לכך שנתניהו פועל ומאיים, גם ברמה המעשית וגם ברמה המוסרית.

מאחורי המהלך הזה יש מהלך גדול יותר: חזרה למעמד השדכן של אמריקה. במשך שנים ישראל הייתה המוציאה והמביאה של מדינות שונות בעולם בוושינגטון. המעמד הזה נגזל ממנה במשך כל שנות אובמה. העימותים, המתיחות, חילוקי הדעות והקשר הישיר של אובמה עם היהודים באמריקה גזלו מישראל את יכולת התמרון בוושינגטון. עידן טראמפ יכול להחזיר את הכוח הזה לידי ישראל ולידי נתניהו.

נשיא מצרים א־סיסי הבין את זה ראשון, ולכן הסתכן במשיכת ההצעה ממועצת הביטחון. אנגולה קיבלה מסר דומה: זה לא רק הסיוע מישראל. אנחנו לא נעשה עבורכם כלום בגבעת הקפיטול. אומרים שמשא ומתן טוב מנהלים בשקט, עם נבוט גדול מאחורי הגב. צריך לעדכן את האמירה: משא ומתן בעידן החדש מצייצים במגפון, עם נבוט גדול וגלוי ביד. טראמפ הוא הנבוט של נתניהו, יש רק לקוות שהוא יפעל רק בכיוון אחד, כי דרכו של כלי משחית היא להשחית, ולא תמיד בכיוון הנכון.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2